וְהֵיכָא – ובאופן דְּרָאָה אדם אֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְאָזַל לֵיהּ לְעַלְמָא – והלך למקומו, ואי אפשר לבודקו בהלכות אלו, וְלֹא יָדַע אִי גָּמִיר אִי לֹא גָּמִיר – ואין ידוע אם היה אותו שוחט בקי בהלכות שחיטה או לא, אוֹתָה שְׁחִיטָה מוּתֶּרֶת באכילה, כיון דְּרוֹב בני אדם המְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה, מוּמְחִין הֵן, דְּתַנְיָא בברייתא, הֲרֵי שֶׁמָּצָא תַּרְנְגוֹלֶת שְׁחוּטָה בַּשּׁוּק, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׁחוֹט לִי, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שָׁחוּט, ואינו יודע אם נשחט כדין או לא, חֶזְקָתוֹ שָׁחוּט כדין, ומותר לאוכלו, אַלְּמָא – ומוכח מכאן דאַמְרִינָן שרוֹב המְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה, מוּמְחִין הֵן. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
וְאִיכָּא מֵרַבְּוָואתָא דִּסְבִירָא לְהוּ – ויש מרבותינו הסוברים להלכה כְּרַבִינָא, דְּאָמַר בְּלִישְּׁנָא קַמָּא בגמרא, 'אֲבָל אִם אֵין יוֹדְעִין אִם יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, מֻתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו אָסוּר', וְקָאַמְרֵי – ואמרו אותם מרבותינו דְּהִילְכְתָא כְּרַבִינָא, מִשּׁוּם דְבַּתְרָא הוּא – כיון שהוא אמורא מאוחר משאר האמוראים שנחלקו שם [ובדרך כלל הלכה כאמורא המאוחר יותר, כיון שראה את כל דברי האמוראים שקדמו לו], ואומר על כך הרי"ף, וַאֲנַן לֹא סְבִירָא לָן הֲכִי – ואנו איננו סוברים כן, דְקָיְמָא לָן – כיון שמקובל בידינו דְכלל זה של 'רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן', הֲלָכָה הִיא, דְהָכֵין – כיון שכך היא מַסְקָנָא דִּגְמָרָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא דְּרָבִינָא – כפי הלשון האחרונה שהביאה הגמרא בשם רבינא.
מוסיף הרי"ף, וְאִי קַּשְׁיָא לָךְ על כלל זה שרוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם, הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר אבר מן החי עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּמַה נִשְׁחֲטָה וְכוּ', דְּשָׁמַעְתְּ מִינָּהּ – שמשמע מכך, דִּסְפֵק שְׁחִיטָה לְחוּמְרָא, וְקַיְימָא לָן דְּהִלְכְתָא הוּא – ומקובל בידינו שכך היא ההלכה, ואם כן כיצד כאן מקילים לומר שניתן לסמוך על שחיטת אדם אינו יודעים אם הוא בקי בהלכות שחיטה, אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, בדברי רב הונא, היינו כְּגוֹן דְאִיתְיְלִידָא רֵיעוּתָא – שנולדה ריעותא בַּסַכִּין, וכגון שאנו רואים עתה שהיא פגומה, וכיון שהתעוררה סיבה לחשוש שלא היתה השחיטה כראוי, אנו אומרים שנשארה בחזקת איסור שהיתה בו בחייה, אֲבָל הָכָא – כאן, כֵּיוָן דְקַיְמָא לָן דְּרוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן, [כְּמַאן דְאִיתְיֵידַע בְּמַה נִשְׁחֲטָה הִיא] – הרי זה כאילו נודע לנו בבירור כיצד נשחטה, שאין חוששים לפוסלה, הִילְכָּך אִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא – ולכן ניתן לומר שההלכה היא שניתן לסמוך על שחיטת אדם שאין ידוע אם הוא בקי בהלכות שחיטה, וכן הלכה כאמור לעיל שאם נמצאה הסכין פגומה וכדומה משאירים את הבהמה בחזקת איסור, וְלֹא קַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – אין קושיא וסתירה בין שתי ההלכות.
שנינו במשנה, 'הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן'. מדייקת הגמרא, 'שֶׁמָּא קִלְקְלוּ' לֹא קָתָנִי – לא אמרה זאת המשנה בלשון עבר, שמא כבר קלקלו, אף שמדובר כאן לענין דיעבד, שהרי אמרה המשנה 'שחיטתן כשרה', אֶלָּא נקטה המשנה לשון 'שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ', בלשון עתיד, אָמַר רַבָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מכך, שאֵין מוֹסְרִין לָהֶן אפילו בהמת חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה, ואפילו אם גדול עומד על גבם, כיון שהם רגילים לקלקל בשחיטתם, ומסתבר שיקלקלו גם עתה.
שנינו במשנה, 'וְכוּלָּן שֶּׁשָּׁחֲטוּ ואחרים רואים אותם, שחיטתם כשרה' וְכוּ'. ומבואר מכך שאין צורך בכוונה לשם שחיטה, שהרי חרש שוטה וקטן אינם יודעים לכוון. ומביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תָּנֵי [-שנה ברייתא זו] רַבִּי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא, דְּמִן מקום ששמו חַבְרַיָּא, זָרַק סַכִּין מתוך כוונה לְנָעֲצָה בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ בהמה שעמדה שם, רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין, הוּא תָּאנִי לָהּ – רבי אושעיא זעירא הוא שמצא ברייתא זו ושנאה בבית המדרש, וְהוּא אָמַר לָהּ – והוא אמר את ההלכה בנידון זה, הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, שאין צריך כוונה לשם שחיטה, וכמבואר במשנתנו, שאם חרש שוטה וקטן שחטו כדין, שחיטתם כשרה. וְאמנם דין זה דַוְקָא באופן דְזָרְקָהּ הוּא, אף אין צריך כוונה לשם שחיטה, אך יש צורך בשחיטה הבאה מכח האדם, אֲבָל אם נָפְלָה הסכין מֵאֵילֶיהָ וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ, כיון אין זו שחיטה הבאה מכח האדם, פְּסוּלָה.
שנינו במשנה, 'הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וְכֵן הַסּוּמָא ששחט שחיטתו כשרה' וְכוּ'. וְדַוְקָא דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁחוֹט בלילה. וְאִי אִיכָּא – ואם יש אֲבוּקָה של אש כְּנֶגְדּוֹ, שׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה אפילו לְכַתְּחִלָּה, כִּדְתַנְיָא בברייתא, לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגַּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, וְאוּקְמָא – והעמיד רַב פָּפָּא את הברייתא כְּשֶׁאֲבוּקָה של אש מאירה כְּנֶגְדּוֹ.
