ז. חולה, שהרופא צוה עליו שלא לצאת מפתח ביתו מבלי שיהיו עמו תרופות מסוימות, או מעט סוכר לחולה סוכרת למקרה הצורך, ואין עירוב במקום, אבל אין זו רשות הרבים גמורה, יש להקל לצאת בהן לצורך מצוה, כמו לבית הכנסת או לשיעור תורה, ובתנאי שיוציאן שלא בדרך הרגילה, כגון שישימן מתחת למגבעתו, וגם לא יוציא יותר משיצטרך.
וכן מותר לחולה הסובל ממחלה מסוימת העלולה להיות מסוכנת, לצאת לדבר מצוה וכנ"ל למקום שאינו רשות הרבים גמורה, כשלצווארו שרשרת שאליה מוצמדות הוראות רפואיות כדי שבשעת הצורך ידעו מיד איך לטפל במחלתו. וכן הדין לגבי אדם שיש עליו לחצן מצוקה המיועד לעזור לו בשעת הצורך.
היוצא כשהתרופות עמו, כנ"ל, ישתדל שלא לעמוד בדרך. וכשהוא זקוק לתרופות בעודו ברחוב, אם אפשר – ימהר להיכנס לרשות היחיד סמוכה, כגון לתחנת אוטובוס או בית סמוך, ויבלע שם את התרופה, ורק אחר כך יצא לרחוב (ככל שהדבר אפשרי מבחינה רפואית, שהרי יש חולים – כגון הסובל מכאבים בחזה או חולה סכרת – הצריכים לקחת תרופות מיידית, ואם ישתהו בזה יסכנו את עצמם, והם יטלו את התרופות מיד במקומם).
