שנינו במשנה, 'הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים' וְכוּ'. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְעָא, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְבָרִיא לאכול מאותו בשר, בְּאוּמְצָא – אם אוכלו כשהוא חי, ללא בישול, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּלֹא אִיפְשָׁר אפילו לְכַזַּיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה, נמצא דכִּי קָא שָׁחֵיט – כאשר הוא שוחט, אַדַּעְתָּא דְחוֹלֶה קָא שָׁחֵיט – הרי הוא שוחט עבור החולה, ואינו יכול להרבות עבור הבריא, שהרי אפילו אם צריך החולה רק כזית, יש לשחוט בהמה שלימה, וכיון שנשחטה הבהמה בהיתר, מותר אף לבריא לאכול ממנה. וְהַמְּבַשֶּׁל לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אָסוּר לְבָרִיא לאכול מאותו בשר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא מלכתחילה יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ – יוסיף בבישול עבור הבריא, ולכן אף אם במקרה נשאר בשר שלא היה החולה צריך לו, אסור לבריא לאוכלו.
משנה
הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, שיש לו שתי פיות, האחת משוננת והאחת חלקה, ושחט בצד החלק שבה, או ששחט בְּצוֹר – סלע חד, וּבְקָנֶה חלק וחד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – כל אדם מישראל כשר לשחוט, ואפילו אם הוא עובר עבירות, כל זמן שאינו מומר לעבוד עבודה זרה, ואינו מחלל שבת בפרהסיא, ובתנאי שישראל כשר יבדוק את הסכין לפני השחיטה ולאחר השחיטה, לבדוק שאינה פגומה, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בין ביום ובין בלילה לאור האבוקה, ואף על ראש הגג או על ראש הספינה, ואין חוששים שייראה הדבר כאילו מקריבו לצבא השמים או לשר הים, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, ואף בזכוכית או בכל דבר חד וחלק, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, העשויה פגימות פגימות, וכולן נוטות לצד אחד, וְהַשִּׁנַּיִם – שתי שיניים המחוברות בלחי בהמה מתה, כיון שבין שן לשן יש פגימה הפוסלת, וְהַמְּגֵרָה, שפגימותיה נוטות לשני הצדדים, וְהַצִּפֹּרֶן המחוברת לאדם חי, מִפְּנֵי שֶׁהֵן – כל האמורים לעיל, מלבד הציפורן, חוֹנְקִין – קורעים את הסימנים של הבהמה, ואינם חותכים [אמנם בציפורן, אף שהיא חותכת כראוי, פסולה השחיטה משום שהיא מחוברת לאדם, והשחיטה צריכה להיעשות בדבר תלוש].
הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, שכל פגימותיו נוטות לצד אחד, כְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, שזהו הכיוון ההפוך מהפגימות, וכיון שהפגימות כפופות מאד אינן קורעות את הסימנים, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין, ובגמרא יבואר לענין מה נחלקו. וְאִם הֶחֱלִיקוּ את שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי זוֹ כַסַּכִּין [ואין גוזרים בזה איסור מחשש שלא יחליקו].
גמרא
שנינו במשנה, 'הַשּׁוֹחֵט בְּמַגָּל יָד', מדייקת הגמרא מלשון 'השוחט', שרק דִּיעֲבַד, אם כבר שחט, אִין – אכן שחיטתו כשרה, אבל לְכַתְּחִלָּה לֹא שוחטים במגל יד, אפילו בצידו החלק, ומבארת הגמרא את הטעם לכך, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֶיעֱבַד בְּאִידָךְ גִּיסָא – גזרו חכמים איסור לשחוט בו לכתחילה, שמא יבוא לשחוט בצד השני שלו, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, מַגָּל יָד, צִדּוֹ אֶחָד חלק כסַכִּין, וְצִדּוֹ אֶחָד מַגָּל משונן, ולכתחילה אין לשחוט אף בצד החלק, מחשש שיבוא לשחוט בצד המשונן, שהוא פסול אפילו בדיעבד.
עוד שנינו במשנה, 'בְּצוּר וּבְקָנֶה', ואף בזה משמע שרק בדיעבד שחיטתו כשרה, אך לְכַתְּחִלָּה לֹא, ומבארת הגמרא שדין זה הוא בְּתָלוּשׁ – בצור או בקנה שנתלשו ממקום חיבורם בקרקע, וּלְבַסּוֹף חזר וחִבְּרוֹ, אֲבָל בִּמְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ, אֲפִילוּ דִּיעֲבַד שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, כיון שהשחיטה צריכה להיות בדבר התלוש מהקרקע, שנאמר (בראשית כב י) 'וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת'. וּבְתָלוּשׁ – אם היו הצור או הקנה תלושים לגמרי, שׁוֹחֲטִין בהם אף לְכַתְּחִלָּה, דְּתַנְיָא בברייתא, בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּצוּר, בֵּין בִּזְּכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה. ומבררת הגמרא, וּמַאי נִיהוּ – מה היא אותה 'קרומית של קנה' שמותר לשחוט בה, סִימוֹנְיָא דְאַגְמָא – מין עשב הגדל באגם, שכשהוא מתייבש ניתן לחתוך בו, אך בשאר קנים אסור לשחוט, כיון שכאשר דוחקים אותם יוצאים מהם קיסמים קטנים, ויש לחשוש שקיסמים אלו ינקבו את הסימנים ויטריפו את הבהמה.
תַּנְיָא בברייתא, נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל, וְשָׁחַט בָּהּ – העביר את צואר הבהמה על הסכין הקבועה בכותל, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁאנוּ דין זה, אֶלָּא באופן שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוָּאר הבְּהֵמָה לְמַטָּה. אֲבָל אם היתה הסַכִּין לְמַטָּה וְצַוָּאר הבְּהֵמָה לְמַעְלָה, לא, כיון דחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִדְרוֹס – יחתוך בכח את הצואר מתוך כובדה, ולא ישחט כראוי בדרך הולכה והבאה של הסכין. תמהה על כך הגמרא, וְהָא קָתָנִי – והרי שנינו בברייתא שהיתר זה הוא בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוָּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה, בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַטָּה וְצַוָּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה, והיינו לכאורה שלא כדברי שמואל.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב זְבִיד, לִצְּדָדִין קָתָנִי – ברייתא זו נשנתה בשני אופנים שונים, בסכין תלושה ובסכין נעוצה בכותל, וכך יש לשנותה, סַכִּין לְמַטָּה וְצַוָּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה, היינו בְּסכין תְּלוּשָׁה, וסַכִּין לְמַעְלָה וְצַוָּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה היינו אפילו בִּמְחוּבֶּרֶת. תירוץ נוסף, רַב פָּפָּא אָמַר, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – הברייתא ששנינו בה שניתן לשחוט בסכין אפילו כשהסכין מלמטה, היינו אפילו בסכין מחוברת לכותל, ובְּעוֹפָא – בשחיטת עוף, דְּקָלִיל – שהוא קל, ואינו מכביד, ואין בו חשש דריסה [ואף שנקטה הברייתא לשון 'בהמה' אין זה בדוקא, אלא באופן זה הכוונה דוקא לעוף].
