משנה ו: הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כַּפּוֹעֵל, דִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן וְעָשָׂה עִמָּה כַּפוֹעֵל, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. מֵתּ הָאָב הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הַבֵּן, מְלַמְדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה:
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של המקדש אשה בתנאים מסוימים: הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בפרוטה זו שאני נותן לך, עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, שייטיבו איתך בדבר מסוים, כגון שימחלו לה על חוב וכדומה, וְכן אם קידשה והוסיף שיחולו הקידושין על מנת שאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כַּפּוֹעֵל – שאעשה עבורך עבודה מסוימת של פועל, אם קיים את תנאו ודִּבֶּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, וְעָשָׂה עִמָּה כְּפוֹעֵל, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת [והחידוש במשנתנו הוא שאם לא היה נותן לה פרוטה לשם קידושין, אלא מקדשה בשכר הפעולה שעשה עבורה, לא היתה מקודשת, לפי שאין הקדושין חלים עד שיסיים את פעולתו, וכשמסיים את פעולתו אין כאן ממון ממש אלא רק 'חוב' המוטל על האשה לשלם לו, והמקדש בחוב אין קדושיו חלים].
המקדש אשה בפרוטה, ואומר לה שיחולו הקדושין עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא, כלומר, על מנת שלא יתנגד אבי לקידושין אלו עד זמן מסוים, אם רָצָה הָאָב, שלא מחה בתוך אותו זמן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, שמחה והתנגד לקידושין, אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב, אף שלא התרצה, הרי לא מחה וגם אינו יכול למחות עוד, ולכן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. ואם מֵת הַבֵּן ורוצה האשה שיתבטלו הקדושין כדי שלא תזדקק ליבום או חליצה, מְלַמְדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה, ועל ידי זה יתבטלו הקדושין למפרע.
