ג) זב שבדק ביום ראשון מימי הספירה, ומצא טהור, ולא בדק כל שבעה, וביום השביעי בדק ומצא טהור, הרי זה בחזקת טהרה. אפילו בדק ביום הטומאה עצמה, ומצא טהור, ופסק הזוב, ולא בדק למחר בתחילת ימי הספירה, ובדק בשביעי או בשמיני ומצא טהור, עלו לו ימי הספירה, והרי זה בחזקת טהרה.
ד) כל ראייה שהיא סותרת, אינה מביאה לידי קרבן. כיצד, ראה שתי ראיות, והפסיק יום או יומים, והרי הוא מונה שבעה ימים נקיים, ובתוך השבעה ראה ראייה של זוב, אינה מצטרפת לשתים, אלא סותרת, ומתחיל למנות כמו שביארנו. אפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראיות זו אחר זו, אפילו ראה אותם ביום אחד, אפילו ראה שלש ראיות בסוף יום שביעי של שבעה ימים נקיים, אינו מביא קרבן, שראיות אלו לסתירה הן. ראה שלש ראיות בליל שמיני, מביא מחמתן קרבן, שאין ראיות אלו סותרין. במה דברים אמורים, בזב בעל שתי ראיות, אבל בזב בעל שלש ראיות, שראה שלש ראיות בליל שמיני שלאחר שבעת ימים נקיים, אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו, אלא קרבן אחד על השלש הראשונות, שאף על פי שאין שלש ראיות אחרונות סותרות, שהרי היו לאחר סיום שבעה נקיים, הרי לא יצא לזמן שראוי לקרבן, שהרי מעת סיום שבעה נקיים היה לילה, שאינו ראוי להבאת קרבן, והלילה מחוסר זמן הוא לכל, חוץ מיולדת שהפילה בליל שמונים ואחד, שהיא מביאה קרבן שני כמו שביארנו, ודבר זה מפי הקבלה.
