משנה
מקום השחיטה הוא בגרגרת של הבהמה, העשויה כמין טבעות טבעות מחוברות, וכל מקום הטבעות כשר לשחיטה. אמנם אם שחט מעל מקום הטבעות לצד הראש, או מתחת למקום הטבעות לצד הגוף, הרי זו נבילה. משנתנו עוסקת במי ששחט בטבעת העליונה ביותר לצד הראש, מתי שחיטתו כשרה: הַשּׁוֹחֵט באופן שתחילת השחיטה היתה מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת העליונה, וְלא יצא חוץ לטבעת, וְשִׁיֵּר בָּהּ אפילו שיעור דק ביותר של מְלֹא הַחוּט, עַל פְּנֵי כֻלָּהּ – על פני כל הטבעת, ולא יצאה הסכין כלל מחוץ למקום הטבעת, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, אבל אם יצאה הסכין חוץ לטבעת לצד הראש, אפילו בחלק קטן ביותר, ואפילו שהשחיטה עצמה יכולה להיעשות רק על פני רוב הטבעת, ואין צורך כלל לחתוך את כל הטבעת, מכל מקום כיון שהסתיים החיתוך במקום פסול, והיינו חוץ לטבעת, סוברים חכמים ששחיטתו פסולה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אפילו אם השתיירה הטבעת בשיעור מְלֹא הַחוּט רק עַל פְּנֵי רֻבָּהּ, ובסוף החיתוך כבר יצא חוץ לטבעת, מכל מקום שחיטתו כשרה, וטעמו, כיון שמצד הדין אין צורך לחתוך את כל הטבעת, אם כן, כיון שבשעה שחתך את רוב הטבעת לא יצא מחוץ לטבעת אלא נשאר ממנה שיעור מלא החוט, הרי כבר הוכשרה השחיטה ברוב הטבעת, מה שבחלק הקטן שבסוף יצא מחוץ לטבעת אין זה פוסל את השחיטה, והרי זה כאילו המשיך לחתוך בבשר הבהמה סתם, לאחר שכבר נשחטה כדין.
גמרא
אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, שִׁיֵיר בְּחִיטֵי, כְּשֵׁרָה, כלומר, בסוף הקנה של הבהמה, כלפי מעלה, בתוך הטבעת הגדולה, יש סחוס כמין שני גרגרי חיטה, ואם פגע בהם בשחיטתו אך שייר חלק מהם כלפי מעלה, הרי שחיטתו כשרה. רַב נַחְמָן אַכְשַׁר – הכשיר את השחיטה מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה – מהקצה העליון והצר של הקנה, שנראה ככובע [כיון שמשם ומטה מתרחב הקנה]. אָמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר קְטִינָא לְרַב נַחְמָן, כְּמַאן – כדעת מי אתה סובר, שהכשרת את השחיטה אפילו במקום גבוה כל כך, והרי לכאורה דעתך היא שלֹא כְּרַבָּנָן וְלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה במשנתנו, ששניהם הצריכו שתהיה השחיטה בתוך הטבעת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, לֹא חִילֵּק יָדַעְנָא – לא שמעתי שהלכה כחכמי המצריכי שיחלק את הטבעת בשחיטתו, וְלֹא בִּילֵק שְׁמָעָנָא – ואף לא שמעתי שתהא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, המתיר באופן שמבלבל את הסימנים [שהרי התיר אף כששחט את רוב הטבעת ואחר כך יצא מחוץ לטבעת], אַנָּא שְׁמַעְתָּתָא יָדַעְנָא – אני יודע את ההלכה כפי שאמרוה האמוראים, דְּאָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש שאומרים שכך אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זִבְדָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש שאומרים שכך אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אם שחט מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. וְהַיְינוּ – וזהו השיעור של 'שִׁיֵיר בְּחִיטֵי' האמור לעיל בדברי רבא, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
משנה
הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין של הצואר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, ואף לכתחילה מותר לעשות כן. וְאילו הַמּוֹלֵק את קרבן העוף מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, כיון שנאמר (ויקרא ה ח) 'וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ', והצדדים אינם 'מול העורף'.
הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שחתך את המפרקת עד שהגיע לסימנים, שהם הקנה והושט, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה, כיון שמיד כשחתך את המפרקת, קודם שהגיע לסימנים נעשתה הבהמה טריפה, אבל הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה, וזו עיקר מצוותו [ונקט התנא לשון 'כשרה', משום הדין הקודם, שאמר בו 'פסולה', אך באמת במליקה יש לעשות כן לכתחילה]. [הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה, אך לכתחילה יש לשחוט בצואר מול פני הבהמה.
גמרא
תָּאנִי – שנה ברייתא זו רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, אֵין עִיקּוּר סִימָנִין לְעוֹף, אלא אף אם נעקרו הסימנים ממקומם לא נפסל העוף. אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי רַבָּה בַּר קִיסְנָא, הָא דְּתָנֵי [-דין זה ששנה] רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, שאֵין עִיקּוּר סִימָנִין לְעוֹף, לֹא אֲמָרָן אֶלָּא בִּמְלִיקָה של קדשים, אֲבָל בִּשְׁחִיטָה של חולין, יֵשׁ עִיקּוּר סִימָנִין לְעוֹף, וְקַיְימָא לָן כְּרָבִינָא.
אָמַר זְעִירִי, אם נִשְׁבְּרָה המִפְרֶקֶת שבעורף הבהמה, וְרוֹב בָּשָׂר שבאותו מקום נחתך עִמָּהּ, הרי זו נְבֵלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, נִשְׁבְּרָה המִפְרֶקֶת וְרוֹב בָּשָׂר עִמָּהּ, הרי זו נבלה ומְטַמְּאָה בְּאֹהֶל [וין דינה כטריפה, שאינה מטמאה]. וְאִם תֹּאמַר ותקשה על כך ממַעֲשֵׂה דְעֵלִי, שם נאמר (שמואל א' פ"ד פי"ח) 'וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת', והרי שם היתה זו שבירת מַפְרֶקֶת בְּלֹא חיתוך רוֹב בָּשָׂר הֲוָה, ואף על פי כן נאמר בפסוק שמת. מתרצת הגמר, זִקְנָה שַׁאנִי – שונה הדבר באדם זקן שנשברה מפרקתו, שהוא מת מיד, דִּכְתִיב (שם] 'וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְגוֹ' וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה', הרי שמיתתו מיד היתה מחמת זקנתו.
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, קְרָעוֹ לאדם כְּדָג, לאורכו, הרי הוא כמת ומְטַמֵּא בְּאֹהֶל. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וּמִגַבּוֹ – והיינו באופן שקרעו מגבו.
אָמַר חִזְקִיָּה, עֲשָׂאָהּ גִיסְטְרָא – חתך את הבהמה לשנים, ברוחבה או בצוארה, הרי זו נְבֵלָה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אם נִיטְלָה היֶרֶךְ של הבהמה, וְחָלָל שֶׁלָּהּ [נִיכָּר] הרי זו נְבֵלָה. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב שניכר ה'חָלָל שֶׁלָּהּ', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל שֶׁרוֹבֶצֶת וְנִרְאֵית חֲסֵרָה – גם בזמן שהיא רובצת ניכר החסרון של הירך.
הַדְרָן עֲלָךְ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין
