משנה ז: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:
התורה נתנה רשות לאב לקבל קדושין עבור בתו, כשהיא קטנה או נערה, ונאמן לומר למי קידשה. משנתנו דנה במי שקיבל קדושין עבור בתו, ואינו יודע ממי קיבל.
אב האומר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הקטנה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אדם אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, ורשאי לישא אותה, ואף שהאב אינו נזכר שאכן הוא שקידשה. והטעם, כיון שבודאי לא היה מעיז לשקר בדבר כזה, שהרי האב יכול להכחישו ולומר שזוכר שלא היה הוא האדם שקידשה.
אם באו שני בני אדם, זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדּשְׁתִּיהָ, ואין אנו יודעים מי קידשה באמת, אין אחד מהם נאמן לגמרי, אלא שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט מספק, ואחר כך מותרת לכל אדם [ואין אומרים שמכך שהאחד בודאי שיקר, יתכן שגם חבירו שיקר, ובאמת היתה נשואה לאדם שלישי, אלא תולים אנו שאחד מהם אומר אמת, אך כיון שאין יודעים מי הוא, שניהם נותנים לה גט. וְאִם רָצוּ שניהם, אֶחָד נוֹתֵן לה גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס, וממה נפשך, אם השני הוא שקידשה מלכתחילה, ודאי רשאי לכונסה. ואם הראשון הוא שקידשה בתחילה, הרי גירשה בגט, והותרה לכל אדם.
