בביאור מידת הזריזות
והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר ליבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו, ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן ימנע מלעשות זאת, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלות מתגברת עליו, והרי הוא אומר, אוכל מעט, או אשן מעט, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך, התורה מונחת, והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בוראו. והוא מה ששלמה אומר (קהלת י) "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת".
ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר (משלי כו): "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם", כי העצלות איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים, והוא לבדו חכם.
