פרשת שופטים
"ראשית דגנך תירושך ויצהרך… תתן לו" (דברים יח ד)
מצוות עשה להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר [-תבואה, יין ושמן] תרומה, ולתת אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה. ועל זה נאמר 'ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו' תתן לו'. ומדין התורה אין שיעור מחייב לתרומה זו, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כמות גדולה, אבל חכמים אמרו להפריש יותר, ואמרו שמי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים.
משרשי המצוה. לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחייתם של בני האדם, והעולם כולו שייך לקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא, ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים, ויתן להם קודם שתיגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל. ומן היסוד הזה אמרו חז"ל שאפילו חטה אחת פוטרת הכל, כי לגבי זכירת אדנותו של ה' על הדבר אין הפרש בין רב למעט, אמנם חז"ל הוסיפו בדבר לתת בו שעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר, לא יתן אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה.
דיני המצוה, אף שעיקר חיוב התרומה דאורייתא הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא מאכל אדם, ונשמר, וגידולו מן הארץ. ויש אומרים שאף בשאר פירות יש חיוב מדאורייתא.
ונוהגת מצות התרומה מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם. והעובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר שבארץ ישראל ובזמן שישראל שם, בטל עשה זו, וענשו גדול מאד.
