משנה יג: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר. כֵּיצַד. מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד עָבֶד. שִׁחְרְרוֹ, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר:
על פי כללי היוחסין שהובאו במשנה הקודמת, מבררת משנתנו האם יש לממזר אפשרות לטהר את בניו מפגם זה של ממזרות:
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אף שבדרך כלל בנו של ממזר או ממזרת אף הוא ממזר, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת שהולכים אחר הפגום שביניהם, יְכוֹלִין מַמְזֵרִים לִטָּהֵר – לטהר את בניהם, שלא יהיו ממזרים. כֵּיצַד, מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה כנענית, הרי הַוָּלָד עָבֶד, וכפי שהתבאר במשנה הקודמת, שהבא על אשה שאין קידושין תופסים בה כלל, כמו שפחה כנענית, הולד מתייחס אחריה. שִׁחְרְרוֹ – שחרר אדונה של השפחה את הולד, נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין, והרי הוא ישראל גמור, המותר לישא ישראלית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, לא די שלא טיהר את בנו מפגם ממזרות, אלא הוסיף לו פגם של עבדות, והֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר, ולמד כן ממה שנאמר לגבי ממזר 'גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה", ומתיבת 'לו' לומד רבי אליעזר שלעולם הולכים אחר פסולו, אפילו כשהולד עבד, עדיין מתייחס הוא גם לאביו, ונעשה ממזר כמותו.
