שנינו במשנה, 'הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעַף [והתעייף] וּבָא חֲבֵירוֹ וְשָׁחַט וְכוּ' אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה'. מבררת הגמרא, מַאי 'כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת', ומביאה בזה מחלוקת אמוראים, [רַב אָמַר, שהייה שיש בה כְּדֵי שְׁחִיטַת בְּהֵמָה לְאופן ששחט בְהֵמָה, וּשהייה שיש בה כדי שחיטת עוֹף, לְאופן ששחט עוֹף]. שְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילוּ שהייה של שחיטת בְּהֵמָה לְעוֹף, כלומר, הקלו בזה, שאפילו בשחיטת עוף התירו שהיה של עד כדי שחיטת בהמה [והיינו מעט פחות משיעור שחיטת בהמה, אך אם שהה כדי שחיטת בהמה, שחיטתו פסולה], וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ בְּהֵמָה לְעוֹף. (ורב אמר כדי שחיטת בהמה אחרת בהמה לבהמה ועוף לעוף). בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ – בארץ ישראל אמרו משמו דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, (אפילו) שיעור השהייה הוא כְּדֵי שֶׁיַגְבִּיהֶנָה, וְיַרְבִּיצֶנָה, וְיִשְׁחוֹט, שיעור זמן של שחיטת בהמה דַּקָּה לִשהייה של שחיטת בהמה דַקָּה, וְשיעור זמן של שחיטת בהמה גַסָּה לִשהייה של שחיטת בהמה גַסָּה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, שאילו בשחיטת עוף השהיה הפוסלת היא רק בשיעור שיש בו כדי שחיטת בהמה, דַּהֲווֹ לְהוּ תְּרֵי – כיון ששמואל ורבי יוחנן הם שנים, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד, והיינו רב, בְּמָקוֹם שְׁנַיִם.
אָמַר רָבָא, הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין רָעָה, שאינה מחודדת ואינה חותכת היטב, אֲפִילוּ הוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
בָּעֵי [-הסתפק] רָבָא, כמה שְׁהִיּוֹת בשחיטה אחת, והיינו שחתך מעט ושהה פחות משיעור זמן השהיה הפוסל, ושחט מעט ושוב שהה, ובכל שהיה בפני עצמה אין שיעור זמן הפוסל, אך אם נצרף את כל השהיות יחד יהיה בהם שיעור זמן פוסל, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ – האם מצטרפות השהיות לפסול את השחיטה. תמהה הגמרא על ספיקו של רבא, וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּידֵיהּ – והרי היה רבא יכול לפשוט ספק זה מהדין שאמר בעצמו קודם לכן, שאם שחט האדם בסכין רעה אפילו כל היום כולו, שחיטתו כשרה. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בסכין רעה, מדובר בְּאופן דְּלֹא שָׁהָה כלל.
בָּעֵי [-הסתפק] רַב הוּנָא בַּר נָתַן, אם שחט את רוב הסימנים, ושָׁהָה בִּשחיטת מִיעוּט הסִימָנִין שנותר, מַהוּ, האם כיון שאין שחיטת המיעוט נצרכת ומעכבת כלל, אין השהיה פוסלת, או כיון שסוף סוף שחט גם את המיעוט, השהיה פוסלת, תֵּיקוֹ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה. וְכָל תֵּיקוֹ בנידונים דְאִיסוּרָא, לְחוּמְרָא.
משנה
משנתנו מבארת עתה את הפסולים של 'עיקור' ו'חלדה' בשחיטה: היה שוחט את הבהמה, שצריך לשחוט בה רוב שני סימנים, שהם הושט והקנה, ושָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט כראוי, בהולכה והבאה, וּפָסַק – חתך בבת אחת אֶת הַגַּרְגֶּרֶת [-הקנה], או ששָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת כראוי וּפָסַק אֶת הַוֵּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן – אחד משני הסימנים, וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁבזמן ששחט את הסימן האחד הֶחֱלִיד – הסתיר אֶת הַסַּכִּין והעבירו תַּחַת הסימן הַשֵּׁנִי, וּפְסָקוֹ מצד העורף לצד הצואר, ולא להיפך, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, הרי זו נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָהּ בְּמַשָּׂא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הרי זו טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בדינים אלו, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, הרי זו נְבֵלָה. וְכָּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ היתה כָּרָאוּי, וְדָבָר אַחֵר גּוֹרֵם לָהּ לְהִפָּסֵל, כגון שהיה בה מום שמחמתו אינה יכולה לחיות, הרי זו טְרֵפָה, וכיון שכאן היה הפסול בשחיטה עצמה, הרי זו נבילה, ולא טריפה, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.
גמרא
תַּנְיָא בברייתא, הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל בשר מִבְּהֵמָה שניטל ממנה קוֹדֵם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, בלא לעבור באיסור אבר מן החי, שוחטה, וכיון שנחשבת היא כאילו כבר מתה, חוֹתֵךְ כַזַּיִת בָּשָׂר קודם שתצא נפשה מִבֵּית טְבִיחָתָהּ, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה להוציא את דמו, וּמַדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְאוֹכְלוֹ. מוסיפה הגמרא, אֶחָד [-בין] עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד [-ובין] יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ, כלומר, לגבי ישראל פשוט ששחיטה זו מועילה לענין זה שלא ייחשב הבשר כאבר מן החי, שהרי היא מתירה את הבשר באכילה, והחידוש הוא שגם לגבי עובד כוכבים, שאין שחיטה זו מתירה לו באכילה, שהרי רשאי הוא לאכול מבשר אף ללא שחיטה, מכל מקום לאחר השחיטה אין הבשר נחשב לגביו כאבר מן החי.
משנה
להבנת משנתנו יש להקדים כמה כללים בדיני טומאה וטהרה: א. אין אוכל מוכשר לקבל טומאה, אלא אחרי שנגע באחד משבעה משקים, שאחד מהם הוא דם. ב. גזירת חכמים היא שסתם ידים של אדם הם בחזקת 'שני' לטומאה. ג. אף על פי שסתם שני לטומאה הנוגע במאכלים של חולין אינו מטמא אותם, כיון שאין בחולין 'שלישי' לטומאה, מכל מקום אדם אוכל 'חולין על טהרת הקודש', והיינו שמקפיד בטהרת החולין שלו כפי שמקפידים בקדשים, יש אצלו גם 'שלישי' לטומאה. הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה [חַיָּה] וְעוֹף, וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בעת השחיטה, כְּשֵׁרִין – שחיטתם מתירתם באכילה, וְגם לאלו האוכלים חולין על טהרת הקודש, נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – מותר לאכול אותם בידים שהם 'שני' לטומאה, לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ לקבל טומאה בְדָם, וכל מאכל שלא נגע בו דם או אחד משאר שבעה משקים אינו מקבל טומאה כלל [והוא הדין שגם אם יגע בהם טמא ממש, לא יטמאם כלל]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אף על פי שלא הוכשרו לקבל טומאה במגע דם, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה עצמה, כלומר, מתוך שהשחיטה מכשירה אותם באכילה, ומוציאה אותם מכלל איסור אבר מן החי, הרי היא מחשיבה אותם גם כ'אוכל' לגבי קבלת טומאה.
