משנה ז: הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:
משנה ז: הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי – השוחט בהמה של גוי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, ואפילו לכתחילה מותר לו לשחוט, ואין חוששים שיחשוב הגוי שתהא השחיטה לשם עבודה זרה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, כיון שהוא סובר שסתם מחשבת גוי היא לעבודה זרה, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ הישראל רק כדי שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד [-יותרת הכבד] שֶׁלָּהּ, כלומר, שנשאר לגוי רק חלק קטן ביותר בבהמה זו, פְּסוּלָה, כיון שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים – והרי יש ללמוד בקל וחומר שאין מחשבת הגוי אוסרת את הבהמה, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בארבע עבודות, והיינו בְּמֻקְדָּשִׁין – בקרבנות, שניתן לפוסלם במחשבת פיגול או פסול בעת השחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, מכל מקום אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, שרק הכהן העושה את העבודות בקרבן הוא שיכול לפוסלו על ידי מחשבת פיגול או מחשבת פסול, ואילו הבעלים אינו יכול לפסול את הקרבן במחשבתו, מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אלא בשתי עבודות, והיינו בְּחֻלִּין שנשחטו לעבודה זרה, שרק אם חשב כן בשעת השחיטה או זריקת הדם נאסרת הבהמה [כיון שרק עבודות אלו החשיבה התורה כעבודה זרה, שנאמר (שמות כב יט) 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם', ונאמר (תהלים טז ד) 'בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם'], אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר מחשבת הַשּׁוֹחֵט, ולא אחר מחשבתו של הבעלים.
