הַשּׁוֹחֵט אֶת הבהמה הַמְסֻכֶּנֶת למות מחמת מחלה, והסימן לכך שגם כאשר מעמידים אותה אינה יכולה לעמוד, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אין השחיטה מתירתה עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס לאחר השחיטה בַּיָּד וּבָרָגֶל, שאם לא כן אנו חוששים שמא יצאה נפשה לפני גמר השחיטה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה – די בכך שנפחה בגרונה בעת השחיטה, ומחמת כן הדם מזנק בכח.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה בהמה מסוכנת, ואינו רואה מה אירע לאחר השחיטה, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמָצָא כְתָלִים – כתלי בית שחיטת הצואר [מְלֵאִים] דָּם, כְּשֵׁרָה, כיון שזו הוכחה שֶׁזִּנְּקָה, וכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הסובר שדי בזינוק, ואין צורך בפרכוס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אמנם אין די בזינוק כרבי אליעזר, אך גם אין צורך בפרכוס ביד וברגל כרבן שמעון בן גמליאל, אלא עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס או בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְּׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אַחַת [-בין ב]בְּהֵמָה דַקָּה, וְאַחַת [-ובין ב]בְּהֵמָה גַסָּה. אמנם יש חילוק ביניהם לגבי דרך הפרכוס, שבְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ בגמר השחיטה, וְלֹא הֶחֱזִירָה את ידה, פְּסוּלָה, כיון שאין זה נחשב פרכוס לגביה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד, וכך דרכה של בהמה דקה בשעת יציאת הנפש, לפשוט ידה, ורק אם פשטה ידה והחזירתה, זהו פרכוס. אמנם בבהמה גסה גם פשיטת היד נחשבת כפרכוס, כיון שאין דרכה לעשות כן בסוף השחיטה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שצריכה פרכוס או זינוק, באופן שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת, אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִּימָנִים הָאֵלוּ, כְּשֵׁרָה.
גמרא
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשבת הבהמה למְסֻכֶּנֶת, שנאמרו בה הדינים שבמשנה. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל בהמה שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ, וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת מחמת מחלתה, וְאַפִילוּ יש לה כח בשיניה עד שהִיא אוֹכֶלֶת בְּקָעִיוֹת – חתיכות של עץ, אף על פי כן, כיון שאינה עומדת, הרי היא מסוכנת. רַב הוּנָא בַּר שַׁלְמָיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר, אֲפִילוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא – ההלכה היא כברייתא זו, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בה לענין שחיטת מסוכנת, בְּהֵמָה דַּקָּה, שֶׁלאחר שנשחטה פָּשְׁטָה יָדָהּ, וְלֹא כָּפְפָה, שחיטתה פְּסוּלָה, בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיַד [-ברגלה הקדמית], אֲבָל בָּרֶגֶל, בֵּין שֶׁפָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין שֶׁכָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה, כְּשֵׁרָה, בַּמֶה דְּבָרִים אַמוּרִים, בִּבהמה דַקָּה, אֲבָל בְּגַסָּה, בֵּין בַּיָד בֵּין בָּרֶגֶל, בֵּין שֶׁכָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה ובֵּין שֶׁפָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, כְּשֵׁרָה. וְעוֹף, אַפִילוּ לֹא רִיפְרֵף אֶלָּא בְּעֵינוֹ, וְלֹא כִשְׁכֵּשׁ אֶלָּא בִּזְנָבוֹ, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס, ושחיטתו כשרה.
וְגַרְסִינָן בְּמסכת עֲבוֹדָה זָרָה, בְּפִרְקָא קַמָּא (טז.), אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, חַיָּה גַּסָּה, הֲרֵי הִיא כִּבְּהֵמָה דַּקָּה לְדין פִּרְכּוּס.
אָמַר רָבָא, פִּרְכּוּס זה שֶׁאָמְרוּ חכמים שמועיל בשחיטת מסוכנת, היינו בְּסוֹף שְׁחִיטָה.
משנה
הַשּׁוֹחֵט לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – השוחט בהמה של גוי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, ואפילו לכתחילה מותר לו לשחוט, ואין חוששים שיחשוב הגוי שתהא השחיטה לשם עבודה זרה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, כיון שהוא סובר שסתם מחשבת גוי היא לעבודה זרה, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ הישראל רק כדי שֶׁיֹּאכַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵחֲצַר הַכָּבֵד [-יותרת הכבד] שֶׁלָּהּ, כלומר, שנשאר לגוי רק חלק קטן ביותר בבהמה זו, פְּסוּלָה, כיון שֶׁסתם מַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים – והרי יש ללמוד בקל וחומר שאין מחשבת הגוי אוסרת את הבהמה, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בארבע עבודות, והיינו בְּמוּקְדָּשִׁין – בקרבנות, שניתן לפוסלם במחשבת פיגול או פסול בעת השחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, מכל מקום אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, שרק הכהן העושה את העבודות בקרבן הוא שיכול לפוסלו על ידי מחשבת פיגול או מחשבת פסול, ואילו הבעלים אינו יכול לפסול את הקרבן במחשבתו, מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אלא בשתי עבודות, והיינו בְּחֻלִּין שנשחטו לעבודה זרה, שרק אם חשב כן בשעת השחיטה או זריקת הדם נאסרת הבהמה [כיון שרק עבודות אלו החשיבה התורה כעבודה זרה, שנאמר (שמות כב יט) 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם', ונאמר (תהלים טז ד) 'בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם'], אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר מחשבת הַשּׁוֹחֵט, ולא אחר מחשבתו של הבעלים.
גמרא
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי של משנתנו, דְּסָבַר, זֶה [-הגוי] מְחַשֵּׁב מחשבת עבודת כוכבים, וְזֶה [-הישראל] עוֹבֵד, כלומר שוחט את הבהמה, לֹא אַמְרִינָן, ואין בכך חשש פסול.
משנה
אף על פי שעבודה זרה אסורה בהנאה, וכן תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה, מכל מקום אין אדם יכול לאסור דבר שלא נעשה בידי אדם, ואין בו תפיסת יד אדם, כמו הרים וגבעות וכדומה, ולכן גם התקרובת המוקרבת לשמם אין דינה כתקרובת עבודה זרה, ולכן, הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, כיון שלכל הדברים הללו אין שם עבודה זרה, ממילא תקרובתם אינה אסורה בהנאה, ומכל מקום שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה ואסורה באכילה, כיון שהדבר דומה לתקרובת עבודה זרה.
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד שוחט ומתכוון לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד מתכוון לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ הַיַמִּים וְלֹא לְתוֹךְ הַנְהָרוֹת, כדי שלא ייראה כמי ששוחט לשם המלאך הממונה על הים או על הנהר, וְלֹא לְתוֹךְ הַכֵּלִים, שלא ייראה כמי ששומר את הדם לשם עבודה זרה, אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ אוּגַן [-גומא] שֶׁל מַיִם, שאז אי אפשר להשתמש בדם שנשפך לתוך המים, וּבַסְּפִינָה יכול הוא לשחוט עַל גַּבֵּי כֵלִים, והדם יורד לתוך הים, כיון שהכל מבינים שעושה כן כדי שלא ללכלך את ספינתו. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא שאין בה מים כָּל עִקָּר, ואפילו בבית, שרוצה שלא יתלכלך הבית, הדבר אסור כיון שכך היא דרך הגויים, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא גוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ במרחק מסוים ממקום השחיטה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ, כיון שבאופן זה מובן שעושה כן כדי שביתו ישאר נקי. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין – שלא ייראה כמי שעושה את חוק הגויים [ובשוק לא שייך הטעם שבבית, שרוצה לשמור את ביתו נקי].
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה השוחט לְתוֹךְ הַיַּמִים, דְּלֹא – שאמרה המשנה שהדבר אסור, הרי זהו כיון דְּאָמְרִינַן לְשָׂרָא דְּיַמָּא הוּא דְּקָא שָׁחֵיט – כיון שהוא נראה כשוחט לכבוד שרו של הים, אם כן בשוחט לְתוֹךְ הָאוּגַן שֶׁל מַיִם, נַמִּי אַמְרִינָן לְבָּבוּאָה קָא שָׁחֵיט – גם בזה יש לומר שהוא נראה כשוחט לבבואת פניו המשתקפת במים. אָמַר רָבָא, משנתנו, המתירה לשחוט לתוך גומא של מים, בַּעֲכוּרִים שָׁאנוּ – עוסקת בגומא של מים עכורים, שאין בבואתו נראית בה.
שנינו במשנה, 'אֵין שׁוֹחֲטִין בְּגוּמָא, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא גּוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ'. תמהה הגמרא, וְהָא אָמַרְתָּ בתחילה שאֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא [כְּלָל], ואיך רשאי הוא לעשות גומא בתוך ביתו ולשחוט לתוכה. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, הֲכִי קָתָנִי – כך יש לשנות ולפרש את המשנה, אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא כָּל עִקָּר, וְהָרוֹצֶה לְנַקֵּר [-לנקות] אֶת חֲצֵרוֹ, שלא תתלכלך מדם השחיטה, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה מָקוֹם חוּץ לַגוּמָא, [וְשׁוֹחֵט] שם, וְדַם השחיטה שׁוֹתֵת וְיּוֹרֶד לַגוּמָא. וּבַשּׁוֹק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין:
הַדְרָן עֲלָךְ הַשּׁוֹחֵט
