פרק ג, משנה א: וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהֻתַּר, וְהַנָּזִיר, וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטַהֲרָתוֹ:
אסרו חכמים על האדם לגלח שערו בחול המועד, מחשש שיכנס האדם למועד כשהוא מגודל שיער, על דעת כן שיגלח שערו בחול המועד. אמנם יש יוצאים מן הכלל שהתירו להם חכמים את הדבר, ומשנתנו מפרטת מי הם: וְאֵלּוּ בני אדם המְגַלְּחִין את שערם בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, מפני שלא היה להם פנאי לעשות זאת קודם המועד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם בחול המועד, ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, וְהבא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה של גויים, ובהיותו בבית השבי לא היה יכול לגלח שערו, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין אפילו של ישראל, שהיו מניחים לו לגלח, מכל מקום היה טרוד בצערו ולא התגלח, וְהַמְּנֻדֶּה, האסור בגילוח, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים את נידויו בחול המועד, וְכֵן מִי שנדר שלא יתגלח, וקודם המועד לא מצא חכם שיתיר לו, או שלא מצא פתח לנדרו, שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהוּתַּר לו נדרו בחול המועד, וְהַנָּזִיר שהושלמו ימי נזירותו בחול המועד, וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטּוּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ בחול המועד, שנאמר בו (ויקרא יד ט) 'וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ', ואם חל יום שביעי זה בחול המועד, מגלח את שערו ביום זה.
