פרשת שופטים
"וכי יבא הלוי… ובא בכל אוות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'" (דברים יח ו)
מצוות עשה שיעבדו הכהנים והלויים במקדש במשמרות, כלומר, שיהיו מחולקים לקבוצות מסוימות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים (א' כד כו) מבואר איך חילקו אותם דוד המלך ושמואל הנביא, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים, ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שיעבוד כל משמר שבועיים בשנה. אמנם כהן שיש לו קרבן – יכול לבוא מתי שירצה ולהקריב את קרבנו בעצמו.
משרשי המצוה, לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי, ואין העצלות והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל דבר המוטל על הרבים, מבלי שיהיו בהם אנשים מסוימים האחראים לעשותה, פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו. אבל ברגל, מפני השמחה, נצטוו להיות יד הכל שוה בהן.
מדיני המצוה, שבכל משמר ומשמר היה ממונה איש אחד, והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות, ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומשבת לשבת מתחלפים המשמרות, וחוזרים חלילה.
ונביאים ראשונים תקנו שיהיו מהישראלים גם כן עשרים וארבעה משמרות, של אנשים כשרים ויראי חטא, והם הנקראים בכל מקום 'אנשי מעמד', כלומר שהם שלוחי ישראל לעמוד על קרבנות צבור המוקרבים עבור כל ישראל, וכפי שאמרו חז"ל בטעם הדבר, וכי אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? ואנשי מעמד שבירושלים או סביב לה היו נכנסים למקדש. ובין אותם שבירושלים, ובין אותם שבשאר מקומות, היו מתקבצים בבית הכנסת ומרבים בתפלות, ומתענים יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מאותו השבוע שלהם.
ונוהגת מצוה זו, בזכרי כהונה ולויה, בזמן שבית המקדש קיים. והעובר על זה ומחה ביד חבירו ברגל, שלא לעבוד בכל אוות נפשו, ביטל עשה זה.
