משנה
נאמר בתורה (שמות כב ל) 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ', ובביאור מהותה של הטריפה כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"ד הלכות ו-ט) כך, "טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי ונמר וכיוצא בהן, וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה – הרי היא נבלה, ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר אלא בשנטרפה, ולא מתה. ואם הטרפה שלא מתה אסורה, יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו, ורדף אדם והצילו מפיו, יהיה אסור שהרי נטרף, תלמוד לומר ובשר בשדה טרפה וגו' לכלב תשליכון אותו, עד שיעשה אותה בשר הראויה לכלב, הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותו חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה, אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה, ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואף על פי שעדיין לא מתה והיא הטריפה, וכשם שלא תחלוק במיתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה בין שדרסתה חיה והרגתה, כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו איבריה בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה או שיבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן, הואיל והיא נוטה למות מכל מקום הרי זו טרפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. אם כן למה נאמר בתורה 'טרפה', דבר הכתוב בהווה, שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה, אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר, הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה. וענין הכתוב, שהנוטה למות מחמת מכותיה, ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים, זה הכלל, כל שאין כמוה חיה, טריפה".
אֵלּוּ הן הטְרֵפוֹת שבַּבְּהֵמָה, שאסרתן התורה באכילה, נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט – בהמה שהעור של הושט ניקב [וכיון שיש שני עורות לושט, רק אם ניקבו שניהם, ואפילו אין הנקבים זה כנגד זה, הרי היא טריפה]. וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת – בהמה שנחתך קנה הנשימה שלה לרוחבו, ברובו. נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, והוא הקרום הפנימי, הסמוך למח [אך אם ניקב רק הקרום החיצוני, הסמוך לעצם הגולגולת, אינה טריפה]. נִקַב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, בין אם היה הנקב לחלל הגדול, שבימין, ובין אם היה לחלל הקטן, שבשמאל. נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְעל ידי זה נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, שהוא כעין חוט לבן היוצא מהמוח ונמשך לאורך כל חוליות השדרה, ואם נחתך החוט לרוחבו, ברוב היקפו, הרי זו טריפה [אך שבירת החוליות אינה מטריפה את הבהמה אם לא נחתך החוט, ונקטה המשנה אופן שנשברה השדרה כיון שבדרך כלל פסיקת החוט היא על ידי שבירת השדרה]. נִטְּלָה הַכָּבֵד, וְלֹא נִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה כְלוּם, אך אם נשאר מהכבד שיעור כזית סמוך למרה, ושיעור כזית סמוך למקום חיבור הכבד לגוף, אינה טריפה. הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה בשני הקרומים המקיפים אותה [אך אם ניקב רק קרום אחד, כשרה], אוֹ שֶׁחָסְרָה – נחסרה אחת מחמש האונות של הריאה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אינה נעשית טריפה עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת – לסמפון הגדול שבריאה, שכל הסמפונות מחוברים אליו. נִקְּבָה הַקֵּבָה נקב מפולש עד לחללה, נִקְּבָה הַמָּרָה – כיס המרה [במקום שאין הכבד סמוך לכיס וסותם את הנקב], נִקְּבוּ המעיים הַדַּקִּין, במקום שאין חלק אחר מהמעי סותם את הנקב, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית, שלשם נכנסים כל המאכלים, שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרְעָה רֹב הכרס הַחִיצוֹנָה, שזהו הבשר המחפה את רוב הכרס הפנימית [אך חלק מהכרס הפנימית נמצא תחת הצלעות ואינו מחופה בבשר זה], רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור הקריעה המטריף בכרס החיצונה, בבהמה הַגְּדוֹלָה, כמו שור, השיעור הוא טֶפַח, וּבבהמה הַקְּטַנָּה, כמו עגל, השיעור הוא בקריעת רֻבָּהּ, אפילו שאין בה טפח.
גמרא
שנינו במשנה בין הטריפות 'נקובת הושט'. אָמַר רַבָּה, שְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לוֹ לַוֶשֶׁט, חִיצוֹן אָדוֹם וּפְנִימִי לָבָן, ורק אם ניקבו שניהם הבהמה נטרפת, אך אם נִיקַּב זֶה בְּלֹא זֶה, וְזֶה בְּלֹא זֶה, כָּשֵׁר.
מבררת הגמרא, לָמָּה לִי לְמֵימַר – לשם מה הוצרך רבה לומר שהַחִיצוֹן אָדוֹם וְהַפְּנִימִי לָבָן, ומבארת, דְּאִי חָלִיף – שאם הוחלפו העורות, ותימצא בהמה שהעור הפנימי בושט שלה הוא אדום והחיצוני לבן, הרי היא טְרֵפָה.
וְאִם נִיקְּבוּ שְׁנֵיהֶם – שני העורות של הושט, אף אם הנקבים הם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, מכל מקום הרי זו טְרֵפָה, דְּזִמְנִין דְמָתַּח לֵיהּ – כיון שלפעמים עשויה הבהמה למתוח את צוארה, וּמִתרַמוּ לְהוּ אַהֲדָדֵי – ויזדמנו שני החורים למקום אחד, זה כנגד זה וַהֲווֹ לְהוּ כְּנֶקֶב – והרי הם כנקב אחד, וְאָסוּר.
וְאָמַר רַבָּה, קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בְּוֶשֶׁט, אֵינוֹ קְרוּם, כלומר, אם ניקב הושט, ונסתם על ידי קרום עבה, אין זה נחשב כסתימה המועילה, והבהמה טריפה [ואף שנקט רבה דוגמא של ושט, הוא הדין בכל האברים שניקבו, שאין הקרום הסותמם מועיל להכשירם].
וְאָמַר רַבָּה, וֶשֶׁט, אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ, אֶלָּא מִבִּפְנִים. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ, ומבארת, לְסָפֵק דְרוּסָה – בהמה שיש ספק אם נשרטה על ידי בעל חיים טורף, שהיא טריפה, ויש צורך לבדוק אם אכן יש בה שריטה שיש בה דם, דְּכֵיוָן דְּדַם אָדוֹם הוּא, וּוֶשֶׁט מִבַּחוּץ נַמִּי אָדוֹם הוּא, לֹא מִינְּכַר – אין ניכר אם אכן נשרטה הבהמה ונטרפה, הִילְכָּך בָּעֵי – ולכן יש צורך בבְּדִיקָה בושט מִבִּפְנִים, שֶׁהוּא עור לָבָן.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהִיא – מעשה בבהמה שהיתה סָפֵק דְרוּסָה, דְּאֲתָאִי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה – שהובאה לפני רבה לבודקה, הֲוָה קָא בָּדִיק לָהּ מֵאַבְרַאי – ובדק את הושט שלה מבחוץ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי תלמידו, וְהָא מַר הוּא דְּאָמַר שוֶשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ, אֶלָּא מִבִּפְנִים (מפני שהוא אדום), ומדוע אתה בודקו מבחוץ. אַפְכֵיהּ וּבַדְקֵיהּ – הפך רבה את הושט ובדקו, וְאִישְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ תְּרֵי קוּרְטֵי דְמָא – ונמצא על הושט דם בשני מקומות, וְטָרְפָהּ – והטריפה רבה. מוסיפה הגמרא, וְרַבָּה שבדק מתחילה את הושט מבחוץ, לא שכח את ההלכה, אלא לְחַדּוֹדֵי לְאַבַּיֵי הוּא דִּבְעָא – רצה לחדד את אביי ולראות אם ישאלנו שאלה זו, שיש לבדוק מבפנים.
