משנה י: הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר. וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר:
משנה י: הַשּׁוֹחֵט בהמת חולין מחוץ לבית המקדש, ואומר שתהא שחיטתה לְשֵׁם עוֹלָה, או לְשֵׁם זְבָחִים, או לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, או לְשֵׁם פֶּסַח, או לְשֵׁם תּוֹדָה, אף שבאמת הם קרבנות חולין, מכל מקום כיון שכל הקרבנות הללו יכולים לבוא בנדר או בנדבה, יש לחשוש שהרואה אותו שוחט ואומר כן יחשוב שבאמירה זו הוא מקדיש את הקרבן, ויטעה לחשוב שמותר להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש [אך באמת הדבר אסור בלאו שיש בו עונש כרת], ולכן אמרו חכמים ששְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה [ומה שאמרה המשנה שאשם תלוי בא בנדבה היינו כדעת רבי אליעזר שרשאי אדם להביא מספק אשם תלוי בכל יום, אם הוא חושש שמא חטא. ואף פסח נחשב דבר הנידר ונידב, כיון שיכול אדם להפריש בהמה לפסח גם באמצע השנה, וכיון שדין הפסח שוה לדין השלמים, הרואה אותו יחשבו שמקריבו עתה לשם שלמים], וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, כיון שהוא סובר שלא חששו חכמים למראית העין, ולא גזרו בזה לפסול את שחיטתו.
שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה.
הַשּׁוֹחֵט בהמת חולין מחוץ לבית המקדש לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שכל הקרבנות הללו לא באים בנדר או בנדבה, ואף חטאת ואשם רק המחויב בהם צריך להביאם, והכל יודעים שאין אותו אדם חייב בחטאת ובאשם, וכן בשוחט לשם תמורה מדובר באופן שאין לו זבח אחר בביתו שיכול לשחוט בהמה זו תמורתה, ולכן שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ בהמת חולין, אָסוּר. וְכל דבר שֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ בהמת חולין, כָּשֵׁר:
