משנה ג: וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד, קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִין, דְּיַתִּיקִי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין וּגְזֵרוֹת בֵּית דִּין וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת:
כפי שהתבאר בתחילת המסכת, דיני מלאכות בחול המועד נמסרו לחכמים, לקבוע איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה, ואחת המלאכות שאסרו חכמים בחול המועד היא הכתיבה. משנתנו מבארת אילו כתיבות התירו חכמים בחול המועד, וההיתר בהם הוא משום 'דבר האבד', שאם לא ימהר לכותבם, עשוי האדם להפסיד: וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד, קִדּוּשֵׁי נָשִׁים – שטר שכותב בו האדם לאשה 'הרי את מקודשת לי', ובמסירת השטר ליד האשה היא מתקדשת לו, ואם לא ימהר לקדשה יש לחשוש שיקדמנו אחר, גִטִּין – גט אשה, באופן שהבעל נחפז ללכת לדרכו, ואם לא יגרשנה עתה תישאר עגונה, וְשׁוֹבָרִין – שטר שכותב בו המלוה שקיבל את פרעון החוב, ואם בא הלוה לפרוע עתה את חובו והמלוה אינו מוצא את שטר החוב, כותב הוא לו שובר, ואם לא יעשה כן יתכן שלאחר המועד כבר לא יהיה כאן הלוה ולא יפרע את החוב, דְּיַתִּיקִי – שטר צוואתו של אדם הנוטה למות, המחלק את נכסיו כרצונו, שתיקנו חכמים שכל דבריו מועילים כאילו נעשה עליהם קנין, ואם לא יכתבו עתה העדים את דבריו ויחתמו על כך, לא יוכלו מקבלי הנכסים להוכיח שאכן נתן להם אותו אדם את נכסיו קודם מותו, מַתָּנָה – שטר מתנה של אדם בריא שעשה קנין על מתנתו, ואם לא יכתבו זאת בשטר עתה לא יוכל המקבל להוכיח שאכן קיבל מתנה זו, וּפְּרוֹזְבֻּלִין – שטר שכותב המלוה ובו הוא מוסר את חובותיו לבית דין, כדי שיוכל לגבותם גם לאחר שמיטה, ובאופן שהוא ממהר ללכת ואם לא יכתוב עתה שטר זה, תשמט שמיטה את כל חובותיו, אִגְּרוֹת שׁוּם – שטר שנכתב בו שֶׁשָׁמוּ בית דין את קרקע הלוה וגבו אותה עבור המלוה, בחובו, וכיון שבשעה שנותנים את הקרקע למלוה קורעים את שטר החוב [כדי שלא יוכל המלוה לחזור ולגבות בו בבית דין אחר], ואם העדים ממהרים ללכת לדרכם ולא יכתבו לו מיד 'שטר שום' שבו נכתב שנתנו לו את הקרקע הזו, יצא קרח מכאן ומכאן, שלא יהיה בידו שטר חוב ולא שטר על הקרקע שקיבל עתה, וְאִגְּרוֹת מָזוֹן – אדם הנושא אשה שכבר יש לה בת, והתחייב בפני עדים לזון את אותה בת, והעדים ממהרים ללכת לדרכם, אם לא יכתבו זאת בשטר יוכל הבעל להכחיש את התחייבותו לאחר זמן, שִׁטְרֵי חֲלִיצָה – שטר שכותבים בית דין לאשה שהיתה חייבת ביבום, שחלץ לה יבמה והרי היא מותרת להנשא לכל אדם, וּמֵיאוּנִים – יתומה קטנה שהשיאו אותה אמה ואחיה, הרי אלו נישואין החלים רק מדרבנן, וכל זמן שהיא קטנה יכולה היא למאן בנישואין אלו ויוצאת ללא גט, ואם לא יכתבו לה עתה שטר על מיאונה יתכן שעד אחרי המועד תביא כבר סימני גדלות ולא תוכל למאן, ותישאר תחת בעלה לעולם שלא ברצונה, וְשִׁטְרֵי בֵּירוּרִין – כאשר שני בעלי הדין ביררו להם כל אחד דיין אחד, כותבים זאת בשטר אפילו בחול המועד, שמא לאחר המועד ילך אחד מהם ולא ירצה לדון בפני דיינים אלו, ויתבטל השלום [שהרי עיקר התקנה שכל אחד בורר לו דיין אחד היתה מפני השלום, שכל אחד יהיה מרוצה בדיין שבחר], וּגְזֵירוֹת בֵּית דִּין – פסק דין של בית דין, שאם לא יכתבוהו מיד יתכן שישכחו הדיינים את הפסק, וכשידונו בדבר שוב יפסקו באופן אחר, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת, והיינו אגרות שאלות שלום ששולח אדם לחברו.
