בביאור מפסידי הזריזות, וההרחקה מהם
שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה, ולא ישים עצמו בסכנה אפילו אם הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים", והיינו חוץ מקור וחום, שיכול האדם להזהר ולשמור עצמו, ומקרא כתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", הרי שאין להחליט הבטחון הזה על כל פנים.
דע, כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה כדי שינהיג את עצמו על דרך טוב, וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא עצמו אשר הוא חוטא בכך שאינו נשמר מהסכנה, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו יותר מכפי הראוי, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.
והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שאמרו חז"ל, שבמקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך במקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל שכל חשש שאיננו רואים בעינינו, אין אנו חוששים לו, ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה "ערום ראה רעה ונסתר", הרי שהפסוק מדבר במי שנסתר מן הרעה אשר הוא רואה, ולא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא בדרך רחוקה.
