ב) אחד הממיר בזדון, או שהמיר בשגגה, הרי זה עושה תמורה, ולוקה. כיצד הוא האופן שהשוגג מתחייב מלקות, המתכוין לומר 'הרי זו תמורת עולה שיש לי', ואמר 'הרי זו תמורת שלמים שיש לי', הרי זו תמורה, ולוקה. אבל אם דימה שמותר להמיר, והמיר, או שאמר 'אכנס לבית זה ואמיר מדעתי', כלומר, כשאכנס לבית זה תהיה הבהמה תמורה, ונכנס, ושכח את דבריו הראשונים, ונמצא שבכניסתו המיר את הבהמה שלא מדעתו, הרי זו תמורה, ואינו לוקה עליה.
ג) אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו. ואם אמר בעל הקרבן 'כל הרוצה להמיר בבהמתי, יבוא וימיר', הרי זה ממיר בה. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו, אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
