שנינו במשנה בין הטריפות, 'נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ', ומבארת הגמרא, קְרָמָא תַּתָּאָה – אם ניקב הקרום התחתון, הפנימי, הרי זו טְרֵפָה, ואם ניקב קְרָמָא עִילָּאָה – הקרום העליון, החיצוני, כְּשֵׁרָה. וְסִימָנָךְ – והסימן לכך, שהטריפה היא בחַיְתָא דְמָנַח בֵּיהּ מוֹחָא – ה'שק', כלומר הקרום, שהמח מונח בו.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וּכְנֶגְדוֹ בְּבֵיצִים נִיכָּר, כלומר, אם תרצה להבחין בין שני הקרומים הללו, ניתן לראות בדומה לכך את הקרומים בביצי הזכר, פֵּירוּשׁ, שֶׁהקרום הַתַּחְתּוֹן מִתְפָּרֵק מִן הָעֶלְיוֹן, וכך בקרומים של המח, אף שאין הדבר ניכר כל כך, כיון שהקרום הפנימי דבוק ונראה כחלק מהמח עצמו, יש שני קרומים, ורק אם ניקב הפנימי הבהמה טריפה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, מוֹחַ עצמו, וְכָל מַה שֶׁבִּקְדֵרָה, כלומר, כל מה שבגולגולת, נִידּוֹן כְּמוֹחַ לענין זה שאִם נִיקַּב אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, הרי זו טְרֵפָה. הִתְחִיל לִימָּשֵׁךְ אל מחוץ לגולגולת, שהרי חוט השדרה נמשך מתוך הגולגולת, נִידּוֹן כְּחוּט הַשִּׁדְרָה, לענין זה שֶׁאִם נִפְסַק רוּבּוֹ שֶׁל עוֹר, הרי זו טְרֵפָה. מבררת הגמרא, וּמֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל לִימָּשֵׁךְ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּמִין שְׁנֵי פּוֹלִין הֵן, מוּנָחִין עַל פִּי הַקְּדֵרָה – במקום חיבור הצואר לגולגולת, מִן הַפּוֹלִין וְלִפְנִים הרי זה כְּלִפְנִים, שאם ניקב במשהו הרי זו טריפה, מִן הַפּוֹלִין וְלַחוּץ דינו כְּלַחוּץ, שרק אם נפסק רובו של העור הרי זו טריפה. וּפוֹלִין עַצְמָן – המוח שכנגד הפולים עצמם, אֵינִי יוֹדֵעַ אם הם נחשבים כלפנים או כלחוץ, וּמִסְתַּבְּרָא דְפּוֹלִין כְּלִפְנִים.
שנינו במשנה בין הטריפות 'נִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ'. מבארת הגמרא, בֵּין שניקב הלב לְבֵית חָלָל גָּדוֹל, שהוא החלל האמצעי שבלב, ובֵּין שניקב לְבֵית חָלָל קָטָן שבו, והיינו לכמה חללים קטנים שיש סביבו, הרי זו טְרֵפָה.
'קָנֶה הַלֵּב', רַב אָמַר שיעור טריפתו אפילו אם ניקב בְּמַשֶּׁהוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אינו נטרף אלא אם ניקב בְּרוּבּוֹ. ומבארת הגמרא, הֵי נִינְהוּ – מה הוא קָנֶה הַלֵּב, ומבארת, חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דוֹפְנֵי הָרֵיאָה, והיינו הקנה הגדול המחבר את הלב לריאה, ומכוסה כולו בשומן [המכונה כאן 'חֵלֶב'].
אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק, אָמַר רַב, תְּלָתָא קָנֵי הָווּ – שלשה קנים הם, כלומר, לאחר שקנה הנשימה נכנס מהצואר אל החזה, הרי הוא מתפצל לשלשה קנים, חַד פָּרִישׁ – האחד פורש ונכנס לָרֵיאָה, וְחַד פָּרִישׁ לְלִיבָּא [-ללב], וְחַד פָּרִישׁ לְכַבְדָא [-לכבד], וכך דינם של שלשה קנים אלו, אותו קנה דְרֵיאָה דינו כְּרֵיאָה, שאם ניקב במשהו, הרי זו טריפה. אותו קנה דְּכַבְדָא, דינו כְּכַבְדָא, ואינו מטריף את הבהמה אלא אם כן לא נשאר ממנו אפילו כזית. ובאותו קנה דְּלִיבָּא, פְּלִיגֵי – נחלקו רב ושמואל, וכפי שהובאה מחלוקתם לעיל ב'קנה הלב', האם נטרף במשהו או ברובו.
מַר בַּר רַב חִיָיא, מַתְנִי אִיפְּכָא – שונה כללים אלו של שלשת הקנים בהיפך מדברי רב, הקנה דְרֵיאָה דינו כְּכַבְדָא, שאם נשאר ממנו כזית אינה טריפה. והקנה דְּכַבְדָא דינו כְּרֵיאָה, להיטרף במשהו. וְכֵיוָן דְּלֹא אִתְּמַר הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כיון שלא נפסקה הלכה בפירוש במחלוקת זו, נַקִיטִינָן לְחוּמְרָא – אנו פוסקים לחומרא, וְכוּלְּהוּ – שני הקנים הללו, בין של הריאה ובין של הכבד, נטרפים אפילו בניקב בְּמַשֶּׁהוּ. וּלגבי קנה הלב שניקב, אַף עַל גַּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל על דברי רב, אִי הֲכִי אָמַר אַבָּא – אם כך אמר רב [וכינהו 'אבא' בלשון חשיבות], שניקב קנה הלב במשהו הרי זו טריפה, לֹא יָדַע בִּטְרֵפוֹת כְּלוּם, מכל מקום הִלְכְתָא כְּרַב, דְקָיְמָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שהִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי – במחלוקות השייכות לאיסור והיתר. ונמצא שלענין הלכה שלשת הקנים הללו, של הלב, של הכבד ושל הריאה, נטרפים בניקב במשהו.
שנינו במשנה בין הטריפות, 'נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חוּט הַשִּׁדְרָה נטרף רק באופן שֶׁנִּפְסָק בְּרוּבּוֹ [ולהלן יבואר כיצד משערים רוב זה], דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִילוּ נִיקַּב הרי זו טריפה. והוֹרָה רַבִּי בעצמו כְּרַבִּי יַעֲקֹב, ולחומרא, כיון שלא סמך על דעתו להקל. אָמַר רַב הוּנָא, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב, אֶלָּא אין טריפה בחוט השדרה עַד שֶׁיִּפְסֹק בְּרוּבּוֹ. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא 'רוּבּוֹ' לענין זה, רַב אָמַר, רוֹב עוֹרוֹ – רוב היקף העור שסביב לחוט השדרה, אֲבָל מוֹחַ זֶה שבחוט השדרה, לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד – אין חילוק אם נפסק או לא, ואין הטריפה תלויה בו, אלא רק בעור המקיפו. וְכֵן הִלְכְתָא.
וְאִם המוח שבתוך חוט השדרה הוּמְרַךְ אוֹ נִתְמַסְמֵס, פָּסוּל, פֵּירוּשׁ 'הוּמְרַךְ' היינו שֶׁנִּשְׁפַּךְ כְּקִיתוֹן של מים בתוך חוט השדרה, ואם ינקבו את חוט השדרה ישפך כל המוח שבו החוצה. ו'נִתְמַסְמֵס' היינו שֶׁנָּמַס כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ, והיינו שהמוח שבחוט השדרה רך מאד, וּמחמת כן כְּשֶׁמַּעֲמִידוֹ לחוט השדרה, אֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד, אלא נכפף ונופל. אֲבָל נִתְּמַזְמֵז המוח שבחוט השדרה, והיינו שֶׁהוּא מִתְנַדְנֵד בתוכו, כָּשֵׁר.
מבררת הגמרא, עַד הֵיכָן הוא חוּט הַשִּׁדְרָה, לענין זה שאם נפסק ברובו הרי זו טריפה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, עַד בֵּין הַפָּרָשׁוֹת, כלומר, חוט השדרה נמשך כחוט אחד מהמח של הבהמה ועד כנגד הירכיים, ושם הוא מתפצל לכמה חוטים, אחד לכל ירך ואחד לזנב, ולאחר מרחק של שתי אצבעות הוא ממשיך ומתפצל לפיצולים רבים, עַד בֵּין פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה – עד סוף הפיצול השני, הרי הבהמה נטרפת בפסיקת רובו, אֲבָל בפרשה שְׁלִישִׁית, והיינו בפיצול השלישי שבו, הרי זו כְּשֵׁרָה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, בְּעוֹפָא – מהו שיעור חוט השדרה שבעוף, רַבִּי יַנַּאי אָמַר, עַד בֵּין אֲגַפַיִם – עד שמגיע חוט השדרה למקום חיבור כנפי העוף לגופו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, עד שמגיע החוט לְמַטָּה מִן הָאֲגַפַיִם, ורק משם ואילך אין העוף נטרף בפסיקתו.
