משנה ב: הַמַּבְרִיךְ שָׁלֹשׁ גְּפָנִים וְעִקָּרֵיהֶם נִרְאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, אֲסוּרָה וְאֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף צֶמֶר גֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ:
משנה ב: כפי שהתבאר לעיל, יש חילוק בין גפן יחידית, שמרחיקים ממנה לתבואה רק ששה טפחים, לבין 'כרם', והיינו חמשה גפנים או יותר, שמרחיקים מהם ארבע אמות. משנתנו עוסקת באופן שחלק מענפי הגפנים הוטמנו בקרקע, באופן שצומחים מהם גפנים חדשים, באיזה אופן נמנים הגפנים החדשים בפני עצמם, ומחשיבים את המקום כ'כרם'. הַמַּבְרִיךְ שָׁלֹשׁ גְּפָנִים, כלומר, היו לו שלש גפנים, והכניס מכל גפן זמורה אחת לאדמה, שתצמח כגפן בפני עצמה, וְעִקָּרֵיהֶם נִרְאִים – עדיין נראים הגפנים העיקריים שמהם הוברכו הזמורות, ונמצא שביחד הם שש גפנים, הראויים להחשב ככרם [והוא הדין שיכלה המשנה לנקוט אופן שהבריך רק שנים מהם, שהרי די בחמש גפנים כדי להחשיבם ככרם], רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם – בין גפן לגפן מרחק שמֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת להימנות בפני עצמם, ולהחשיב את המקום לכרם, ואף שבאמת כל שתי גפנים מחוברות יחד, ויונקות משורש אחד. וְאִם לָאו, אלא יש ביניהם מרחק של פחות מארבע אמות או יותר משמונה אמות, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, אף שמעיקר הדין אין איסור לזרוע תבואה בסמוך אליה, מכל מקום מדרבנן היא אֲסוּרָה, משום מראית העין, וְאם עבר וזרע, אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת – אינה אוסרת את התבואה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף אילן של צֶמֶר גֶּפֶן, שהוא דומה במראהו לגפן, אָסוּר מדרבנן לזרוע תבואה בסמוך אליו, משום מראית העין, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ – אינו אוסר את התבואה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבי מאיר, אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן המוברכת וטמונה באדמה, ואין על גבה עפר בגובה שלשה טפחים, אָסוּר לכתחילה לזרוע תבואה, וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ:
