משנה יב: לֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרַתּוּ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ:
משנתנו מפרטת את האופנים האסורים והמותרים ביחוד:
לֹא יִתְיַחֵד אָדָם אפילו עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, כיון שיש חשש שיתפתו שתיהן, ויחפו זו על זו [וכל שכן שלא יתייחד עם אשה אחת], והאיסור הוא אפילו אם הן פנויות, הגם שהן מותרות לו על ידי נישואין. אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים, כיון שכל אחד מהם מתבייש מחבירו, ולא יבואו לידי עבירה [וזהו רק באנשים כשרים, ביום, ובעיר]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרַתּוֹ.
מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ, וְעִם בִּתּוֹ. וּבזמן שהוא קטן, ובזמן שבתו קטנה, יָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר. וְאִם הִגְדִּילוּ, זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.
