פרשת שופטים
"אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציותיו לדבר…" (דברים יח כ)
מצוות לא תעשה, שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם. ובכלל איסור זה, אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו, ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר 'אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר' וגו'. ודרשו חכמים, 'אשר יזיד לדבר דבר בשמי', זה המתנבא מה שלא שמע. 'את אשר לא צויתיו', זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ונאמר לחברו.
משרשי המצוה, לפי שיהיה בזה חורבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי פסולת המגיע אצל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצוונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא ציום השם יוציאו לעז בנבואה, שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ומחמתם יפקפקו האנשים אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חורבן גדול, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקיימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח הא-ל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו, ואולי מאחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר, איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה והתנבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם הא-ל שלא אמר לו הא-ל, וכן המתנבא מה שאמר הא-ל לחברו ולא לו, חייב מיתה.
