משנה ו: הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים, עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס, מִשֶּׁיִּשְׁקָע:
משנה ו: הָאַנָּס שגזל כרם מישראל, שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם תבואה, וְיָצָא מִלְּפָנָיו – יצא האנס מהכרם וחזר הכרם ליד בעליו הישראלי, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד, ואף שזריעת האנס אינה אוסרת את הכרם, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום לאחר שחזר הכרם ליד ישראל חייב הוא לעקור את התבואה, ואם הוא חושש שמא תצמח התבואה בחול המועד בשיעור אחד ממאתים, וייאסר הכל, רשאי הוא לקצור את התבואה במועד כדי שלא ייאסר הכרם, ואף אם אינו חושש לכך התירו לו לקצור את התבואה בחול המועד, כדי שלא ייראה כמקיים כלאים בכרם.
אם בא לשכור פועלים לעקור את התבואה, והם דורשים ממנו ממון יותר מכפי הראוי להם, עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים כדי למהר את עקירת התבואה מהכרם, עַד שְׁלִישׁ – יש אומרים שמוסיף להם בשכרם שליש יותר מהראוי להם, ויש אומרים עד שליש משווי הכרם. ואם תבעו יָתֵר מִכָּאן, אינו חייב להוסיף להם, אלא קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ, אֲפִלּוּ אם מחמת כן תתעכב הקצירה עד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, ואפילו אם צמחה התבואה בינתיים יותר מאחד ממאתים אין הכרם נאסר, כיון שהוא נחשב כאנוס בדבר, ואינו כמקיים את התבואה מרצונו.
וכאשר הכרם ביד האנס, מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס לענין זה שזריעת התבואה על ידו אוסרת את הכרם, מִשֶּׁיִּשְׁקָע – מזמן שנשכח מבני אדם שהיה הכרם שייך לאדם אחר קודם לכן, ונקרא הכרם על שם האנס, מאותו זמן נחשב הכרם כשלו, ואם זרע בו תבואה, נאסר הכל בהנאה.
