משנה ז: הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה אֶת הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, יִגְדֹּר מִיָּד. אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס, מֻתָּר. תְּבוּאָתוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, וְכֵן בְּיָרָק, מַחֲזִיר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת, מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ. וַעֲנָבִים, מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן, אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת:
משנה ז: הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה – שסערה והטתה אֶת ענפי הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, יִגְדֹּר – יחתוך את הענפים הללו מִיָּד. אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס, ולא חתך מיד, מֻתָּר. תְּבוּאָתוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, כלומר, שעיקר התבואה היה רחוק מהכרם כדין, אך הרוח הטתה את השיבולים אל מתחת לגפן, וְכֵן בְּיָרָק שהטתו הרוח אל מתחת לגפן, מַחֲזִיר את התבואה והירק למקומם, וְאם לא החזיר אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ – אינו נאסר, כיון שעיקר התבואה והירק רחוקים מהגפן.
מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה הזרועה בכרם מִתְקַדֶּשֶׁת – נאסרת [וכן אוסרת את הגפן], מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ – משיתפשטו שורשיה בקרקע. וַעֲנָבִים, שיעורם לאסור את התבואה ולהאסר בעצמם, מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ בגודלם כְּפוֹל הַלָּבָן, אך קודם שהשרישה התבואה, או קודם שנעשו הענבים כפול הלבן, אינם אוסרים ואינם נאסרים.
תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן, אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת, והטעם לדינים אלו, כיון שנאמר בפרשה זו 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם', ו'מליאת הזרע' היינו רק כשהשרישה התבואה בקרקע, ועדיין היא צריכה לקרקע, ו'תבואת הכרם' היינו משייעשו הענבים כפול הלבן, ועד שיבשילו כל צרכם, לא קודם לכן ולא לאחר מכן.
