בפרטי מידת הנקיות
והנה אנחנו רואים, שאף על פי שרוב בני האדם אינם גנבים בגלוי, דהיינו שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם, אף על פי כן, רובם טועמים טעם גניבה במשאם ומתנם, במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסידו של חבירו, ויחשבו שהדבר מותר, כיון שרצונם להרויח. ואולם איסורים הרבה נאמרו בגזל: לא תעשוק, לא תגזול, לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תונו איש את אחיו, לא תשיג גבול רעך. הן כל אלה חילוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני, ובכולם איסורים רבים. כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור, אלא כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו, כבר הוא בכלל האיסור. ועל ענין זה אמרו ז"ל (סנהדרין פא): 'ואת אשת רעהו לא טימא' (יחזקאל יח), שלא ירד לאומנות חבירו. וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנוני, שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות להרגילן שיבואו אצלו. ולא התירו חכמים דבר זה אלא מפני שגם חבירו יכול לעשות כן. ואמרו חז"ל (ב"ב פח), קשה גזל הדיוט מגזל גבוה. וכבר פטרו חז"ל את הפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון, כדי שלא יפסיד בעל הבית. ואפילו בקריאת שמע, לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות טז). קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו. ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני". מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו.
