שנינו במשנה, 'רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אין הריאה נטרפת עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת'. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין הלכה כמותו, אלא אפילו בנקב כל שהוא בריאה, הבהמה טריפה.
שנינו במשנה, 'נִיקְּבָה הַקֵּיבָה, נִיקְּבָה הַמָּרָה, נִיקְּבוּ הַדַּקִּין'. (תנו רבנן ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שעל גבי הדקין דברי רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו רבי עקיבא אומר [דף מ"ט ע"ב] להביא חלב שעל הקיבה ורמינהו ואת כל החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ר"ע אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף איפוך) אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּיבָה, כֹּהֲנִים, המקבלים את הקיבה במתנות כהונה, נָהֲגוּ בּוֹ הֶיתֵּר לאוכלו, כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו שחלב זה מותר באכילה, וְקַיְימָא לָן כְּוָותַיְיהוּ – ומקובל בידינו שההלכה כמותם. וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם היתר זה הוא רק בחלב דְאַיֲיתְרָא – שעל הַיָּתֶר, אֲבָל דְאַקֲשְׁתָא – אבל החלב שעל הַקֶּשֶׁת, אָסוּר, כלומר, הקיבה כולה עשויה כקשת, ויש חלב מעליה ומתחתיה, והחלב שמעליה מכונה 'קשת', והוא אסור, והחלב שתחתיה, הדומה ליתר של הקשת, הוא מותר.
הגמרא מבארת עתה שיש חילוק בין חֵלֶב המותר באכילה לבין חֵלֶב האסור לגבי נקב שנעשה במעי הבהמה: אָמַר רַב, חֵלֶב טָהוֹר, המותר באכילה, סוֹתֵם את הנקב שאירע במעיה של הבהמה, כיון שהוא נדבק היטב, אבל חֵלֶב טָמֵא, האסור באכילה, אֵינוֹ סוֹתֵם, כיון שאינו מתהדק היטב על מקום הנקב. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין חלב המותר באכילה ובין חלב האסור באכילה, סוֹתֵם. וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב, שרק חלב טהור סותם.
וְחֵלֶב חַיָּה – וחלב של חיה טהורה, שכולו מותר באכילה, דִּכְוָתֵיהּ בִּבְהֵמָה אָסוּר – באותו מקום שאם היתה זו בהמה היה החלב אסור, אֵינוֹ סוֹתֵם את הנקב שיש שם, דְּאַף עַל גַּב דְּשָׁרֵי בָּאֲכִילָה – כי אף על גב שחלב זה מותר באכילה, שהרי לא נאסר חלב של חיה כלל, מכל מקום הַדוּקֵי לֹא מִיהַדַּק – אינו מתהדק על מקום הנקב ואינו סותמו.
אָמַר רַב נַחְמָן, חֵלֶב הֶעָשׂוּי כְּכוֹבַע, ואינו מהודק היטב על הנקב, אֵינוֹ סוֹתֵם. תַּרְגּוּמָא – וביאר זאת רַב נַחְמָן, חִיטֵי דְכַּרְכְּשָׁא – חלב שעל גבי החלחולת, שאינו מהודק אלא מונח כמין כובע, אם יש שם נקב אינו סותמו. וּבְטַרְפְּשָׁא דְלִיבָּא – וכן השומן שהלב נמצא בתוכו, עשוי ככובע, ואם יש שנקב אינו סותמו.
תַּנָּא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁנִּקְּבוּ, וְלֵחָה שיש בתוכם סוֹתַּמְתָּן, כְּשֵׁרִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין הלכה כמותו, ואין ליחה זו מועילה להחשב כסתימה לאותו נקב.
שנינו במשנה, 'נִיקְּבָה הַמָּרָה'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָרָה שֶׁנִּיקְּבָה, וְכָבֵד סוֹתַּמְתָּה, כְּשֵׁרָה.
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָיא, מַקִּיפִין – מדמים ומשווים בִּבְנֵי מֵעַיִם. פֵּירוּשׁ, כְּגוֹן דְּאִשְׁתַּכַּח נִיקְבָא – שנמצא נקב בִּבְנֵי מֵעַיִם, וְלֹא יַדְעִינָן – ואיננו יודעים אִם קוֹדֵם שְׁחִיטָה אִינְקִיב, ונטרפה, אִם אַחַר שְׁחִיטָה אִינְקִיב, וכשרה, נַקְבִינָן הָשַׁתָּא בְּהַהִיא מֵעַיָּא נִיקְבָא אַחֲרִינָא – מנקבים עתה באותם בני מעיים נקב אחר, נוסף, וּמְדַמִּינַן הַאי נִיקְבָא לְהַאי נִיקְבָא – ומדמים את שני הנקבים זה לזה, אִי דָּמִי (להאי) – אם שני הנקבים דומים זה לזה, הרי זה סימן שגם הנקב הראשון לְאַחַר שְׁחִיטָה אִינְקִיב, בדומה לשני, וּכְשֵׁרָה. וְאִי לֹא דָּמִי – אם אין הנקבים דומים, הרי זה סימן שהנקב הראשון קוֹדֵם שְׁחִיטָה אִינְקִיב, וּטְרֵפָה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְהוּ בְּנֵי מֵעַיִם דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – מעשה שהביאו לפני רבא בני מעיים שניקבו, אַקְפִינְהוּ – השווה אותם למנקב אחר שעשה בהם עתה, וְלֹא דָמוּ – ולא היו הנקבים דומים, ומחמת כן רצה להטריפם, שהרי זה סימן שהנקב הראשון נעשה קודם השחיטה. אָתָא – בא לשם רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ [-בנו של רבא], מִשְׁמֵשׁ בְּהוּ – משמש באותם בני מעיים, במקום שנעשה הנקב החדש, ואחר כך אַקְפִינְהוּ וְאִידְמוּ – השווה אותם זה לזה, והיו הנקבים דומים, והרי זה סימן ששני הנקבים נעשו לאחר שחיטה, וכשרה. אָמַר לֵיהּ אֲבוּהָּ – שאל אותו אביו, רבא, מְנָא לְךָ הָא – מנין ידעת לעשות כן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב משרשיא, וְהָא כַּמָּה יְדֵי מִשְׁמְשׁוּ בְּהָנֵי מִקַמֵּי דְלֵיתוּ קָמֵי מַר – והרי כמה ידים משמשו באותם בני מעיים קודם שהובאו לפני אדוני, וכיון שבנקב החדש לא משמשו כלל ובנקב הישן משמשו ידים רבות, ודאי שלא ידמו זה לזה, ולכן יש צורך תחילה למשמש גם במקום הנקב החדש, ואחר כך לדמותם זה לזה. אָמַר רָבָא, חַכִּים בְּנִי בִּטְרֵפוֹת – חכם בני בהלכות טריפות, כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שהיה בקי בהלכות אלו.
