משנה ח: עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה וְזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר :
משנה ח: משנתנו עוסקת בדין כרם שיש בו עציץ עם תבואה, מתי יש בו דין של כלאי הכרם: עָצִיץ נָקוּב, הנחשב כמחובר לקרקע, והניחו בכרם או בתוך ארבע אמות של הכרם, מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם – אוסר את הכרם ונאסר בעצמו, כדין תבואה הזרועה בקרקע הכרם. וְעציץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ – אינו אוסר ואינו נאסר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה וְזֶה – בין עציץ נקוב ובין שאינו נקוב, אוֹסְרִין – אסור לכתחילה להביאם בכרם, וְלֹא מְקַדְּשִׁין – ובדיעבד אם הביאם, אינם אוסרים ואינם נאסרים.
הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, ולא הניחו שם, אִם תוך כדי שהעבירו שם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם – צמחה התבואה בשיעור אחד ממאתים ממה שהיה בה קודם לכן, אָסוּר – נאסרה התבואה, אך הכרם אינו נאסר, כיון שלא הניח את העציץ בארץ.