פרשת שופטים
"לא תחוס עינך…" (דברים יט כא)
מצוות לא תעשה שנמנענו מלחמול על מי שהרג חברו או חיסר אחד מאבריו, שלא יאמר הדיין, עני זה שכרת יד חברו או סימא עינו לא בכוונה עשה זה, ויחמול עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו, על זה נאמר 'ולא תחוס עינך נפש בנפש' וגו'. ונכפלה המניעה בזה במקום אחר שנאמר 'לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי'.
שורש מצוה זו ידוע, שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו איש את רעהו חיים בלעו ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור.
דיני המצוה קצרים, מבוארים בלשון הכתוב.
ונוהג איסור זה באנשים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית. והדיין העובר על זה והעלים עינו מלענוש המחויב כפי רשעתו עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. וענשו גדול מאד מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חרבן בישוב העולם, ואף בחוצה לארץ אף על פי שאין בנו כח לדין דיני נפשות חייבין כל בית דין לענוש המחוייבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם הן בממון או בגוף אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה, שאי אפשר לקיום העם אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים.
