משנה ה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת. נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת, וּשְׁלָמִים מֻעָטִין. זֶה וְזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף. זֶה וְזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
כפי שהתבאר, העולים לרגל היו מביאים עולות ראיה ושלמי חגיגה, ואין מספר מסוים לקרבנות אלו, ומשנתנו מבארת כיצד היו נוהגים בזה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים – בני אדם רבים האוכלים עימו, וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים, שבשרם נאכל על ידי המקריב, וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת, שהרי הן מוקרבות כליל. ומי שיש לו נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת, וּשְׁלָמִים מֻעָטִין, שהרי אינו צריך בשר רב לאכילה. מי שיש לו זֶה וְזֶה מֻעָט – אוכלים מועטים ונכסים מועטים, עַל זֶה נֶאֱמַר במשנה לעיל (משנה ב) שעולת ראיה ושלמי חגיגה נקנים ב'מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כֶסֶף' [לבית שמאי הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, ולבית הלל הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף], ואינו חייב להביא יותר. מי שיש לו זֶה וְזֶה – אוכלים ונכסים מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר 'אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ', שמביא גם שלמים מרובים וגם עולות מרובות.
