משנה ה: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:
משנה ה: משנתנו מבארת את דין 'בן פקועה', כלומר, ולד הנמצא במעי הבהמה לאחר שנשחטה כדין: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ עובר בֶּן שְׁמוֹנָה – לאחר שמונה חודשי עיבור, חַי אוֹ מֵת, אוֹ שמצא בֶן תִּשְׁעָה חודשי עיבור שכבר מֵת, הרי הוא מותר בשחיטת אמו, קוֹרְעוֹ ללא שחיטה, ואפילו הַחֵלֶב שבו מותר באכילה, וּמוֹצִיא ממנו רק אֶת דָּמוֹ, כיון שדמו של בן פקועה אסור באכילה.
מָצָא בתוך הבהמה השחוטה בֶן תִּשְׁעָה חודשי עיבור חַי, כיון שהוא כבר ראוי ללידה אינו נפטר בשחיטת אמו, אלא טָעוּן שְׁחִיטָה בפני עצמו, ככל בהמה, וְחַיָּב – השוחטו באותו יום עובר בְּאיסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד' (ויקרא כב כח), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גם אם היה בן תשעה חודשים חי, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ, כיון שהם סוברים שרק תשעת חודשי העיבור עם הלידה עצמה מחשיבות אותה לבהמה בפני עצמה, ולכן כל זמן שלא נולדה, ניתרת היא בשחיטת אמה. אמנם אם עמד על גבי הקרקע והלך, צריך הוא שחיטה מדרבנן, שמא יטעו ויסברו שמותר לאכול בהמה ללא שחיטה. אמנם רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, ההיתר של בן פקועה הוא אֲפִלּוּ אם הוא כבר בֶן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים, וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ, ואינו צריך שחיטה אפילו מדרבנן, ואין חוששים שיטעו ויתירו גם בהמה אחרת לא שחיטה.
ההיתר של בן פקועה הוא רק כאשר אמו נשחטה כדין, אך אם קְרָעָהּ ללא שחיטה, וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, הרי הוא טָעוּן שְׁחִיטָה לדברי הכל, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ, ואין לו היתר אלא בשחיטת עצמו.
