פרשת שופטים
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט יט)
מצוות עשה, שנצטוינו לעשות לעדים אשר העידו עדות שקר, כפי מה שבקשו להזיק בעדותם לאשר העידו עליו, הן בממון הן במלקות הן במיתה, ועל זה נאמר 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. וענין ההזמה הוא שיבואו שני עדים, ויכחישו הראשונים על עצם עדותם, כגון שיאמרו להם, 'ואיך אתם מעידים על דבר פלוני, והלא באותו יום שאתם אומרים שהיה המעשה ההוא, לא הייתם אתם באותו המקום שאתם אומרים שנעשה שם, אבל עמנו הייתם במקום אחר', זו היא עיקר הזמת העדות, והתורה ציותנו להאמין לעדים האחרונים על הראשונים, בין שהראשונים שנים או אפילו מאה או יותר, כי לענין עדות אין הבדל בין שני עדים למאה עדים.
משרשי המצוה, לייסר כל איש אשר מלאו לבו להעיד בדבר אשר אינו יודע אותו באמת ובברור, בעבור היות הדבר ענין שכל אשר לבריות תלוי עליו הן ממון הן גוף.
ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאילו יעידו שני עדים כשרים על שלשה אנשים או יותר שהרגו את הנפש, שנאמנים השנים המעידים, ואפילו יכחישום המרובים שהם מעידים עליהם, מפני שאלו הם עדים והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמם, לומר להם עמנו הייתם, שזו עיקר ההזמה, חזרו הראשונים להיות 'בעלי דבר', והאחרונים 'עדים', ולעולם נאמנים העדים ולא בעלי הדבר.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שענין ההזמה הוא בעדים בעצמם, וכמו שאמרנו, כגון שיאמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני [אבל בענין הכחשה אין מאמינים אלו על אלו, אלא תהא עדות כולם בטלה, ומהו ענין ההכחשה, כגון שמכחישים אותם בעדות עצמה, שהכת הראשונה אומרת היה דבר פלוני והאחרונה אומרת לא היה, אך אינם מעידים על העדים המעידים, היכן היו באותו זמן]. ומה שאמרו חז"ל שאין עדים זוממין נהרגין ולא משלמין ממון ולא לוקין, עד שיזומו שניהם. ועדים זוממין אין צריכין התראה, אלא מכיון שהוזמו – נענשים. ועדים שהוכחשו תחלה ולבסוף הוזמו, הרי אלו גם כן נדונין, שכן הכחשה תחלת הזמה היא. ואין מזימין את העדים אלא בפניהם, אבל מכחישין אותם שלא בפניהם.
ואם הוציאו בעדותם ממון, מחזירין בית דין הממון לבעליו, ומשלמין העדים את סך הממון שחשבו להפסידו. אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם, והוזמו אחר כן, אינם נהרגים, שכן קיבלו חז"ל, שאם עדיין לא נהרג הנידון על פיהם, אלא רק זממו להורגו, נהרגין. אך אם כבר נהרג הנידון על פיהם, והוזמו, אינם נהרגין. ויש לומר קצת טעם בדבר, כי אלהים נצב בעדת הדיינים, ולולא שנתחייב הנדון במעשיו הרעים – לא נגזר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגלגלו עליו דינו מן השמים על יד זה הרשע, ואחר שנתגלה הדבר לעינינו כי זה האיש בן מות היה, לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו, והמשל בזה מי שהרג את הטרפה שאינו נהרג עליו, גם זה כמו כן, מכיון שידענו על הדרך שאמרנו שנתחייב בבית דין של מעלה אין לו דמים.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, בזמן שיש לנו בית דין סמוך, לפי שתשלומים של עדים זוממין קנס הוא, וידוע שאין דנין דיני קנסות אלא בבית דין סמוך.
ובית דין הראוי לדון דיני קנסות שלא עשה לעדים זוממים כאשר זממו לעשות לאחיהם ביטל עשה זה.
