א) ה'תמורה' הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו, 'הרי זו תחת זו', או 'הרי זו חליפת זו'. ואין צריך לומר שאם אמר 'הרי זו תחת חטאת זו' או 'הרי זו תחת עולה זו', שהיא תמורה. וכן אם אמר 'הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית', או 'הרי זו תחת עולה שיש לי במקום פלוני', הרי זו תמורה, והוא שיש לו – ובתנאי שאכן היתה לו חטאת או עולה באותו מקום. אבל אם אמר על בהמת חולין 'הרי זו תחת עולה', או 'הרי זו תחת חטאת', לא אמר כלום. וכן אם אמר 'הרי זו מחוללת על זו', אינה תמורה.
ב) אף באופנים שמותר לפדות את בהמת ההקדש, וכגון שנפל בה מום, אסור להחליפה בדרך של תמורה, ולכן אם היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, והניח ידו על בהמת חולין ואמר 'הרי זו תחת זו', אין זה דרך פדיון אלא דרך המרה, ולכן הרי זו תמורה, ולוקה. אבל אם הניח ידו על בהמת הקדש, ואמר הרי זו תחת זו, הרי זה חיללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה, אלא כפודה בהמת קרבן בעלת מום בזו הבהמה, שהדבר מותר.
