משנה ד: יִשְׂרָאֵל, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת, וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים, בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר, וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת, וְלֹא בַמְּנָחוֹת.
משנתנו מבארת כיצד יוצאים ידי חובת הבאת שלמי שמחה: יִשְׂרָאֵל, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן של שלמי שמחה בְּקרבנות של נְדָרִים וּנְדָבוֹת, וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שנאמר 'ושמחת בחגך', ואין שמחה אלא בבשר, אך לא פירטה התורה באיזה אופן תיעשה שמחה זו, ולכן בכל קרבן שאוכלים בו בשר, יוצאים ידי חובה. וְהַכֹּהֲנִים, שיש להם בשר מהקרבנות שמקריבים עולי הרגל, יוצאים ידי חובה בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת שמקריבים עולי הרגלים, והכהנים אוכלים את בשרם, וּבַבְּכוֹר, שכולו ניתן לכהן, וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, שהם מתנות כהונה הניתנים לכהנים מקרבנות השלמים, ואם יש להם בשר לשובע מקרבנות אלו אינם חייבים להקריב שלמי שמחה, כיון שהמצוה היא לאכול בשר, והרי יש להם בשר. אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובתן בָעוֹפוֹת, וְלֹא בַמְּנָחוֹת, לפי שנאמר 'ושמחת בחגך', והיינו מלשון 'חגיגה', שתהא השמחה ממין הבשר שמקריבים ממנו קרבנות חגיגה, והיינו בבהמות, ולא בעופות או מנחות.
