פרשת שופטים
"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט טו)
מצוות לא תעשה, שלא נעניש, ושלא נוציא ממון, על פי עדות עד אחד. ואפילו אם אותו עד הוא בתכלית הכשרות והחכמה, או אפילו נביא, ועל זה נאמר 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת'.
משרשי המצוה, לפי שיצר לב האדם רע, ולפעמים יעלה בלבו טינא על חברו, ואפילו יהיה האדם בתכלית הכשרות – לא ינצל מחטא לפעמים, ואף אם יעמוד אדם ימים רבים בדרכי היושר אינו מן הנמנע להתהפך במחשבתו ולהרשיע, שהרי אמרו חז"ל כי יוחנן שימש בכהונה גדולה שנים רבות ולבסוף נעשה צדוקי, על כן ראוי וכשר הדבר שלא לסמוך על דברי אדם אחד ולהעניש את חבירו על פיו, ואפילו יהיה הנענש רשע גמור והדיוט שבהדיוטות, והמעיד הוא חכם גדול שבישראל. אבל בהיות המעידים שני אנשים כשרים, חזקה בכל זרע ישראל שלא יסכימו להעיד בשקר, וגדולה היא החזקה בכל הדברים.
מדיני המצוה, שאף שעד אחד אינו מחייב ממון מכל מקום מחייב הוא שבועה, ולכן אם תובע ראובן את שמעון ממון, ושמעון מכחיש, ולוי מעיד לבדו ששמעון חייב ממון, צריך שמעון להשבע שאינו חייב, ואם לא ישבע, ישלם. דין נוסף, שאף שאין עד אחד נאמן לגבי עונשים, אך נאמן הוא באיסורים, ולכן אם יעיד עד אחד על בשר זה או יין זה שהוא כשר או שאינו כשר, נאמן הוא בדבריו.
ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגים היום, בכל מקום ובכל זמן, באנשים, כי עליהם מוטל לעשות משפט.
