משנה ד: בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפְה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמוֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה:
משנה ד: בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ האדם, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר – בשר העובר טָהוֹר מטומאת נבילה, ואף שהיד שנחתכה מגוף העובר טמאה בטומאת נבילה [כדין אבר החתוך מן החי], ובשעה שחתכה נגעה היד בגוף העובר, מכל מקום אינו נטמא, לפי שאין בהמה מקבלת טומאה בחייה, ואף שהעובר עצמו היה כבר מת באותה שעה, כיון שהוא בתוך גוף אמו החיה, הרי הוא נחשב חי כמותה [וכפי שהתבאר לעיל (משנה ג)].
אם אחרי שהוציא העובר את ידו שָׁחַט האדם אֶת אִמּוֹ של העובר, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ – חתך את היד של העובר, הַבָּשָׂר של העובר טמא כמַגַּע נְבֵלָה, מאחר ונגע גוף העובר במקום החתך ביד החתוכה, ונטמא ממנה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, דין העובר כמַגַּע בבהמה טְרֵפָה שְׁחוּטָה, שאין טומאתה מן התורה, אלא מדרבנן, ומבארים חכמים את טעמם, מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה – כשם שמצאנו דין זה בסתם בהמת טריפה, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מטומאת נבילה, אף שהיא אסורה באכילה מחמת שהיא טריפה, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה זו, שהעובר במעיה, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר שנחתך מהעובר מטומאת נבילה, ויהיה לה רק דין של טריפה שחוטה [שהרי השחיטה היתה לפני חיתוך היד, ונגרר דין העובר אחרי אמו, וכשם שהיא טריפה שחוטה, כך דינו כמותה, ולא כנבילה]. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא – אין הדמיון בין הדברים נכון, ויש לחלק ביניהם, אִם מצאנו שטִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ עצמה מטומאת נבילה, הרי זהו דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – גוף הבהמה שנשחטה, ורק בזה התחדש ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה, וכי מחמת כן נאמר שתְּטַהֵר גם אֶת הָאֵבֶר שנחתך מהעובר, שזהו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ.
מבררת המשנה את המקור לעיקר הדין שאמרו חכמים, ששחיטת טריפה מטהרת אותה מטומאת נבילה: מִנַּיִן לַטְּרֵפָה, שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מטומאת נבילה, והרי לכאורה היה ניתן לומר שאינה מטהרתה, שהרי בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, ואַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, ואם כן לכאורה יש לדמותם ולומר, מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מטומאת נבילה, מאחר ואין השחיטה מתירה אותה באכילה, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. משיבה על כך המשנה, לֹא – אין לדמות שחיטת טריפה לשחיטת בהמה טמאה, אִם אמנם אָמַרְתָּ כן בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, שאין השחיטה מטהרתה, הרי זהו משום שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר – לא היה מעולם זמן ששחיטתה יכולה להתירה באכילה, שהרי היא אסורה מעולם, וכי תֹּאמַר כן גם בַּטְּרֵפָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר – שהיה זמן שהיתה השחיטה מתירה אותה באכילה, והיינו קודם שנעשית טריפה, וכיון שכך, אף כאשר נשחטה לאחר שנעשית טריפה, ואין השחיטה מתירה אותה באכילה, מכל מקום הועילה שחיטתה לטהרה מטומאת נבילה.
דוחה המשנה ראיה זו ואומרת, טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ – קח לעצמך את הראיה שהבאת, לפי שאין בה ממש, שהרי אם התועלת בשחיטת טריפה היתה רק משום שהיה זמן ששחיטתה מתירתה באכילה, אם כן קשה, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, ומעולם לא היתה ראויה להיות מותרת לאכילה בשחיטה, מִנַּיִן שאף בה מועילה השחיטה להוציאה מטומאת נבילה.
לכן אומרת המשנה לימוד אחר המבאר את החילוק בין שחיטת בהמה טמאה, שאינה מטהרת אותה מטומאת נבילה, לבין שחיטת טריפה, המטהרת אותה מטומאת נבילה: לֹא – אין הנידונים דומים זה לזה, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שאין שחיטתה מטהרתה, הטעם לכך הוא שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה כלל, שהרי במין הבהמות הטמאות אין שייכת שחיטה כלל, וכי מחמת כן תֹּאמַר דין זה גם בַּטְּרֵפָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, ומחמת שמין זה של בהמות טהורות מועילה בו שחיטה, אף שבבהמה מסוימת זו אין השחיטה מתירתה באכילה מחמת שהיא טריפה, מכל מקום הועילה לה השחיטה לטהרה מטומאת נבילה.
מוסיפה המשנה דין נוסף בענין זה: בֶּן שְׁמוֹנָה חודשים חַי, כלומר, עובר שנולד קודם הזמן, לאחר שמונה חודשי עיבור, שאינו מתקיים, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ מטומאת נבילה, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה, כלומר, במין זה של עובר שנולד קודם הזמן, אין שחיטה שייכת כלל, אלא ניתר הוא בשחיטת אמו [כדין 'בן פקועה' שיבואר להלן], ולכן אין שחיטה מועילה בו כלל, ואף לא לטהרו מטומאת נבילה.
