כ) כל החטאות שדינן שימותו, אינן עושין תמורה. וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותמכר, עושה תמורה.
כא) המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו, עושה תמורה, אף על פי שאינן ראויין ליקרב, שהרי אין נקבה בקרבנות אלו, מכל מקום הואיל וירדו לקדושת דמים – כיון שחלה עליהם קדושת דמים, והרי הם תמימים הראויים לקרבן, ירדו לקדושת הגוף. אבל המפריש שעיר לחטאתו, במקום שעירה, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, במקום שעיר, וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו, במקום פר, אינן עושין תמורה, שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה בהמתו כלל, ואפילו קדושת דמים לא חלה עליה, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
