גְּלִימָא עֲיִיף מִיעֲף – אם היתה גלימה מונחת כשהיא כפולה, ונפל העוף על גבה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק איברים. מָתוּחַ – אם היתה הגלימה מונחת כדרכה, שאינה כפולה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רִיסּוּק. כְּלָלָא דְּמִילְתָּא – והכלל שבדבר זה, כָּל אופן שֶׁנֶּחְבָּט עַל גַּבֵּי דָּבָר קָשֶׁה, חַיְישִׁינָן לריסוק איברים, אך אם נפל עַל דָּבָר רַךְ, אוֹ שָׁרִיק [-מחליק], לֹא חַיְישִׁינָן.
דִיבְקָא – דבק, כלומר, דרכם היתה לצוד עופות על ידי שהיו מניחים פיסת עץ ועליה דבק, והעוף עומד עליה ונדבק, ואם התעופף יחד עם אותה פיסת עץ שהוא דבוק בה, ומחמת כובדה נפל עמה לארץ, אַמֵימָר אָסַר, וְרַב אַשִׁי שָׁרֵי [-מתיר], ומבארת הגמרא, בְּחַד גַפָּא – אם נדבק העץ בכנפו האחת, ופורח בשניה, דִּבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא כשנדבק העץ בִּתְרֵי גַּפֵּי – בשתי הכנפיים, מַאן דְאָסַר – סברתו של אמימר, האוסר, בְּמַאי נַיָּח – במה הוא נח, בתמיהה, כלומר כיון שאין לו שום כנף שבה הוא יכול לפרוח ולהסתייע מעט, הרי הוא נופל בבת אחת, ונטרף. וּמַאן דְּשָׁרֵי – ואילו דעת רב אשי, המתיר, אַעִיקְבָא דְגַפֵּי נַיָּח – הרי הוא מסתייע בעקבי כנפיו, ואינו נופל בבת אחת, וכשר. וְהִילְכְתָא, אם נדבק בְּחַד גַפָּא, שָׁרֵי – מותר. אך אם נדבק בִּתְרֵי גַּפֵּי, אַסִּיר, וכדעת אמימר.
שנינו במשנה בכלל הטריפות, 'וְנִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵלּוּ הֵן רוֹב צְלָעוֹת שבבהמה, שאם נשתברו הרי היא טריפה, שֵׁשׁ מִכָּאן [-מצד זה], וְשֵׁשׁ מִכָּאן [-מצד שני]. אִי נַמִּי – וכן גם כן אם נשתברו אַחַת עֶשְׂרֵה מִכָּאן, וְאַחַת מִכָּאן, והיינו כיון שיש לבהמה עשרים ושתים צלעות, הרי ש'רוב' מהם היינו שתים עשרה. וּזְעִירִי אָמַר, וְהוּא [-ובתנאי] שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֵחֶצְיָהּ וכְּלַפֵּי שִׁדְרָה, ולא שנשברו כלפי החזה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּבִצְלָעוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מוֹחַ.
אָמַר עוּלָא, בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר, אם נֶעֶקְרוּ הצלעות, די בכך שנעקרו בְּרוֹב צַד אֶחָד, והיינו ששה, כדי להטריפה, אך אם (או) נִשְׁבְּרוּ הצלעות, יש צורך בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין כדי להטריפה, והיינו שתים עשרה צלעות. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, בֵּין נֶעֶקְרוּ ובֵּין נִשְׁבְּרוּ, יש צורך בְּרוֹב שְׁנֵי צְדָדִין כדי להטריפה. וְסוּגְיָן – וסוגיית הגמרא היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
וְאִם נֶעֶקְרָה צֶלַע אחת, וַחֲצִי חוּלְיָא של השדרה נעקרה עִמָּהּ, שֶׁהוּא – שאותה חוליה יש בה בית קיבול לאותה צלע, כמו בּוּכְנָא וַאֲסִיתָא – מכתשת וכלי שכותשים בו, הרי זו טְרֵפָה.
וְהַגוּלְגוֹלֶת שֶׁנֶחְבְּסָה [-התרסקה] בְּרוּבָּה, אף היא טריפה. בָּעִי – הסתפק רַב אַסִּי, האם היינו כשהתרסקה בְּרוֹב גָּבְהָהּ, אוֹ בְּרוֹב הֵיקֵפָהּ, תֵּיקוֹ – תעמוד שאלה זו בספק, ולא נפשטה, הִלְכָּךְ – ולכן בְּתַרְוַיְיהוּ – בין ברוב גבהה ובין ברוב היקפה, הרי זו טְרֵפָה.
וּבָשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב הַכֶּרֶס, בְּרוּבּוֹ, הרי זו טריפה. בֵּין בְּרוֹב קָרוּעַ – בין אם נקרע רוב הבשר הזה, בֵּין בְּרוֹב נְטוּל – בין אם ניטל רוב הבשר, בשני אופנים אלו הרי זו טריפה.
