גמרא
שנינו במשנה בין הטריפות 'המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ'. הגמרא מביאה ברייתא בה יבואר כיצד ניתן לדעת האם אירע הנקב שבבית הכוסות לפני השחיטה או לאחריה. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת, שיש שם דפנות כפולות, אם הנקב הוא מִצַּד אֶחָד – בדופן הפנימית, כְּשֵׁרָה, כיון שהדופן החיצונית מחפה וסותמת את הנקב, ואם נמצאת המחט מִשְּׁנֵי צְדָדִין, ונמצא שזהו נקב מפולש בשתי הדפנות, פְּסוּלָה [-טריפה]. נִמְצָא עָלֶיהָ [-על המחט] קוֹרְט [-מעט] דָּם קרוש, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא ניקבה קוֹדֵם שְׁחִיטָה, ולכן הצטבר שם דם, וּטְרֵפָה. אך אם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קוֹרְט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא ניקבה לְאַחַר שְׁחִיטָה, וּכְשֵׁרָה. אם לא רק שנמצא עליה דם, אלא אף הוּגְלַד – נעשה גלד יבש בפִּי הַמַּכָּה – במקום שנעשה נקב בבית הכוסות, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא ניקבה שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֵם שְׁחִיטָה, שזהו שיעור הזמן שבו מגליד הפצע שבתוך גוף הבהמה, לֹא הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה, הרי זה ספק מתי אירע הנקב, כמה זמן לפני השחיטה, והַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ – לגבי איזה ענין יכול להיות נידון ממוני מתי הוגלד פי המכה, שאמרה על כך הברייתא 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומבארת, לְמֶקַח וּמִמְכָּר, כלומר, אדם שקנה מחבירו בהמה לשחיטה, ולאחר שנשחטה מצא בה מחט בעובי בית הכוסות, שהיא טריפה, שֶׁאִם נדע בבירור שהָיְתָה טְרֵפָה כבר בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, יֵשׁ לַלּוֹקֵחַ לַחֲזוֹר בּוֹ מהמקח, דְמֶקַח טָעוּת הוּא, ועל כך אמרה הברייתא, שאם יש גלד בפי המכה, ודאי שנטרפה כבר לפני שלשה ימים, ואם נמכרה רק לפני יום אחד או יומיים, יכול הקונה לבטל את המקח בטענה של מקח טעות, אך אם לא הוגלד פי המכה, אין ראיה מתי אירע הדבר, ויתכן שנטרפה ברשות הקונה, ואין הקונה יכול לבטל את המקח ולתבוע מהמוכר את דמי המקח, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה.
מבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא מִכָּל נִיקְבֵי דְּעָלְמָא – ומדוע שונה דין מחט שבבית הכוסות משאר הנקבים שבאברי הבהמה, דְבשאר הנקבים אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא [-שאין] קוֹרְט דָּם על מקום הפצע, טָרִיף מַר – הרי אתה מטריפה, ורק במחט שנמצאה בבית הכוסות אנו אומרים שאם אין קורט דם זו ראיה שנתחבה המחט לאחר השחיטה, וכשרה. מבארת הגמרא, הָתָם – שם, בשאר הנקבים, לֵיכָּא מִידִי לְמִיסְרַךְ – אין לדם במה להידבק, אלא הוא נשטף עם הלחלוחית שבגוף הבהמה, ויתכן שאירע הנקב בחייה ואף על פי כן אין שם קורט דם, אבל הָכָא – כאן, כֵּיוָן דְּאִיכָּא מַחַט – כיון שנמצאה המחט עצמה, אִם אִיתָא דְּקוֹדֵם שְׁחִיטָה – אם אכן אירע הנקב קודם השחיטה, מִיסְרַךְ הֲוָה סָרִיךְ דָּם עֲלָהּ – היה נסרך ונדבק דם במחט. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ מה שאמרו בברייתא שאם נמצאה המחט בבית הכוסות מִשְּׁנֵי צְדָדִין הרי זו טריפה, היינו שהיה נֶקֶב מְפוּלָּשׁ.
שנינו במשנה, 'נָפְלָה מִן הַגַּג וְנִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ' וְכוּ'. אָמַר רַב הוּנָא, הֵנִיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה, על הגג, וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה, על הארץ, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים, כיון שאין הבהמה קופצת אלא אם כן היא אומדת בדעתה שלא יתרסקו אבריה בקפיצה זו, ומה ששנינו במשנה שאם נפלה מן הגג היא טריפה, היינו כשנפלה שלא מרצונה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּדְיָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרָבִינָא – מעשה בגדי שהיה שייך לרבינא, דְּחָזָא חוּשְׁלָא מִפּוּמָא דְאִיגְרָא – שהיה על שפת הגג וראה שעורים קלופים על הארץ למטה, נָפַל – הפיל את עצמו מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא – מהגג אל הארץ, כדי לאוכלם. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – בא רבינא לפני רב אשי ואָמַר לֵיהּ, הָא [-דין זה] דְּאָמַר רַב הוּנָא, שאם הֵנִיחַ בְּהֵמָה לְמַעְלָה, וּבָא וּמְצָאָהּ לְמַטָּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים, האם הטעם לכך הוא מִשּׁוּם דְּאִית לָהּ מִידִי לְמִיסְרַךְ – יש לה דברים להיתפס בהם, כלומר, שאינה קופצת באויר אלא נסרכת על הכתלים ובכך מאיטה את נפילתה, ומחמת כן אינה נטרפת, וְאם זהו הטעם, הרי הַאי – גדי זה, לֹא הֲוָה לָהּ מִידִי לְמִיסְרַךְ – לא היה לו במה להיתפס, כיון שקפץ במקום שאינו סמוך לכתלים, והרי הוא טריפה. אוֹ דִּילְמָא – או שמא הטעם שאינו טריפה הוא מִשּׁוּם דְאֲמִידָא נַפְשָׁהּ – כיון שהיא אומדת ומשערת את כוחה, וקופצת רק באופן שלא יתרסקו אבריה, וְהַאי נַמִּי אֲמִידָא נַפְשָׁהּ – ואף גדי זה אמד ושיער את קפיצתו, ולא נטרף. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, אכן הטעם הוא מִשּׁוּם דְאֲמִידָא נַפְשָׁהּ, וְהַאי נַמִּי אֲמִידָא נַפְשָׁהּ, ולא נטרף הגדי.
הַהִיא אִימַרְתָּא – מעשה בכבשה שהיתה דַּהֲוָה בֵּי [-שהיתה בביתו של] רַחְבַנְיָה, וַהֲוָה מְשַׁדֶּרֶת כְּרַעֲיָא בַּתְרִיָאתָא – והיו רגליה האחוריות נגררות אחריה. אָמַר רַב יֵימַר, הַאי – בהמה זו, שִׁגְרוֹנָא נַקְטֵיהּ – תפסה 'שגרון', כְּלוֹמַר, חוֹלִי ששמו 'שגרון' לָקָה אוֹתָהּ עַל הַיָּרֵךְ, ומחמת כן נגררות רגליה, ואינה טריפה. מַתְקִיף לָהּ – הקשה על כך רָבִינָא, וְדִילְמָא חוּט הַשִּׁדְרָה אִיפְסִיק – מדוע לא נחשוש שמא נפסק חוט השדרה באותה בהמה, ומחמת כן רגליה נגררות, והרי היא טריפה [כמבואר במשנה שבתחילת הפרק], בְּדָקוּהָּ – בדקו את אותה כבשה, וְאַשְׁכְּחוּהָ – ומצאו שאכן האמת היתה כְּדברי רָבִינָא, שנפסק חוט השדרה שלה. וַאֲפִילוּ הָכִי – ואף על פי כן הִלְכְתָא כְּרַב יֵימַר, שאין חוששים לכך שנפסק חוט השדרה, אלא תולים שהיא חולה בשגרון, וכשרה, ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, כיון שחולי שִׁגְרוֹנָא שְׁכִיחַ – מצוי הוא, ואילו שנפסק חוּט הַשִּׁדְרָה לֹא שְׁכִיחַ – אין זה דבר מצוי, ואין חוששים לו.
אָמַר רַב הוּנָא, זְכָרִים הַמְּנַגְּחִין זֶה אֶת זֶה, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים, כיון שאין דרכם להכות זה את זה באופן שיש בו ריסוק איברים. וְאמנם אִי נָפִיל לְאַרְעָא – אם אחד מהם נפל לקרקע, וַדַּאי חוֹשְׁשִׁין לריסוק איברים.
אָמַר רַב מְנַשֶּׁה, הָנֵי דִכְרֵי דְפַּתְקֵי גַּנָּבֵי – אותם אֵילִים שנגנבו, והגנבים משליכים אותם מכותל החצר לקרקע שמחוץ לחצר, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דאַמֹּתְנַיְהוּ שָׁדוּ לְהוּ – הם מקפידים להשליכם על מתניהם, באופן שלא יתרסקו אבריהם, כִּי הֵיכִי דְּלִירָהֲטוּ קָמַיְיהוּ – כדי שיוכלו האילים לרוץ לפניהם, ואם יתרסקו אבריהם לא יוכלו לרוץ ולא יוכלו הגנבים ליטלם עמהם. אמנם אם אַהֲדְרִינְהוּ – אם החזירום הגנבים, והשליכום מבחוץ לתוך החצר, מעבר לכותל, וַדַּאי חַיְישִׁינָן – חוששים שמא התרסקו אבריהם, כיון שכשהם מחזירים אותם אינם מקפידים לשמור עליהם, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא באופן דְּאַהַדְרִינְהוּ – שהחזירום מֵחֲמַת יִרְאָה, שפחדו שיתפסום, אֲבָל אם עשו כן מֵחֲמַת תְּשׁוּבָה, וַדַּאי תְּשׁוּבָה מַעַלְיְתָא עַבְדֵי – בודאי עשו תשובה מעולה, והחזירום באופן שלא יתרסקו אבריהם.
