פרשת שופטים
"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י)
מצוות עשה, בהלחמנו בעיר אחת שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על הענין הנזכר אנו מצווים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו, ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה.
משרשי המצוה, לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה, וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל עניננו, גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, והנהגה זו היא מחמת מעלתנו, ולא מצד היותם ראויים לרחמים וחסד. וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום, ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת, מאחר שהם רוצים לעמד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במידת האכזריות.
מדיני המצוה, שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. ולגבי כולם נאמר שאם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות בני נח, שאין הורגים מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חלוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיים מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחים מהם הטף והנשים. וחילוק נוסף יש, שבמלחמת הרשות כשעושים מצור על העיר מניחים צד אחד פתוח, שיוכלו לברוח משם, ובמלחמת שבעה עממין מקיפים אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם, הרשות בידם.
ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתם, באנשים הראויים למלחמה, והיא מן המצוות המוטלות על הצבור, ויותר מכך על המלך ועל ראשי העם.
