א) כפי שהתבאר לעיל, הממיר בהמת קרבן בבהמת חולין, אף שבהמת הקרבן נשארת בקדושתה, מכל מקום חלה קדושת קרבן גם על בהמת החולין, וכיצד דין התמורות ליקרב, תמורת העולה תקרב עולה, ואם היתה תמורתה נקבה, שאינה ראויה להיות עולה, או שהיתה התמורה בעלת מום, שאינה ראויה להקרבה כלל, תרעה הנקבה עד שיפול בה מום, ותמכר, ויביא בדמיה עולה, ואם היתה זו בהמת בעלת מום, תימכר מיד ויקנה בדמיה עולה.
תמורת החטאת, תמות, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין. תמורת האשם, תרעה עד שיפול בה מום, ויפלו דמיה לנדבה. תמורת השלמים, דינה כשלמים לכל דבר, טעונה סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.
תמורת התודה הרי היא כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
תמורת הפסח, דינה תלוי בזמן ההמרה, אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים. ואם המיר בה אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.
תמורת הבכור והמעשר, אינם קריבין לעולם, שנאמר בבכור 'לה' הוא', מפי השמועה למדו שרק 'הוא', הבכור, קרב, ואין תמורתו קריבה. ודין המעשר כבכור, שאין תמורתו קרבה. ולכן תמורתן של הבכור והמעשר תרעה עד שיפול בה מום, ותאכל.
ב) תמורת הבכור שייכת לכהנים, ותמורת המעשר לבעלים. וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח, כך אין פודים את תמורתן.
