משנה ב: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר, שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר, לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ, יָצָא מְנַחֵם נִכְנַס שַׁמַּאי, שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.
בסנהדרין הגדולה היו שני תפקידים חשובים, נשיא הסנהדרין, ואב בית הדין. משנתנו דנה בענין השייך לקרבנות הקרבים ביום טוב, ומביאה בזה מחלוקת שהיתה במשך דורות רבים בין הנשיאים לאבות בית הדין. אדם המקריב קרבן צריך לסמוך עליו את שני ידיו לפני השחיטה, יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר [שהיה נשיא הסנהדרין] אוֹמֵר, שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ – אסור לאדם לסמוך על קרבן הקרב ביום טוב, כיון שהסומך צריך להשען בכל כוחו, ואסור להשתמש בבעלי חיים ביום טוב, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן [שהיה אב בית דין], אוֹמֵר לִסְמוֹךְ – יש לסמוך אף ביום טוב. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחֱלָקוּ, ושניהם אמרו לסמוך. יָצָא מְנַחֵם לעבודת המלך ופסק מלהיות אב בית דין, נִכְנַס שַׁמַּאי להיות אב בית דין תחתיו, ואז נחלקו, שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. אומרת המשנה, בכל הזוגות שהוזכרו במשנה זו, הָרִאשׁוֹנִים שהוזכרו הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם היו אֲבוֹת בֵּית דִּין.
