משנה ג: הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שָׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:
משנה ג: משנתנו ממשיכה לבאר את פרטי האיסור לשחוט 'אותו ואת בנו' ביום אחד: הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, שאין הבשר ראוי לאכילה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, שנאסר הבשר באכילה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת – פרה אדומה, האסורה באכילה, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, שאמרה התורה 'ולא יאכל את בשרו', וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, ושחט גם את בנה או את אמה של בהמה זו, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר את השוחט השני ממלקות, כיון שהוא סובר ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה, וכיון שבכל האופנים הללו לא התירה השחיטה את הבשר באכילה, אינו עובר באיסור 'אותו ואת בנו', וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין, כיון שגם שחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה לענין זה, שהרי מעשה השחיטה היה כראוי, ויש סיבה אחרת, חיצונית, האוסרת את הבשר באכילה, ועדיין שחיטה כזו היא בכלל איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' [ובגמרא מבואר שיש להסיר מהמשנה את 'פרה אדומה' ו'עגלה ערופה', כיון שבהם גם רבי שמעון מודה שזו שחיטה ראויה, כיון שמה שייחדו אותם לשם פרה אדומה ולשם עגלה ערופה לא אוסר את בשרם באכילה, אם נשחטו כדין, שהרי אינם קרבנות כלל].
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ בטעות, וְהַנּוֹחֵר – הורג את הבהמה ללא שחיטה, כגון שתוחב את הסכין בנחיריה וחותך, וְהַמְּעַקֵּר – עוקר את הסימנים ואינו חותכם בסכין כדין שחיטה, פָּטוּר מִשּׁוּם איסור אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, כיון שפעולות אלו אינן שחיטה כלל, ורק במעשה שחיטה נאמר איסור זה.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ – שני בני אדם שקנו בהמות, האחד קנה את האם והשני קנה את בנה, ורוצים שניהם לשחוט את בהמותיהם באותו היום, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן, כיון שמיד כשקנה את הבהמה היה רשאי לשחוט את הבהמה שקנה, ואף אם המוכר עצמו היה רוצה לשחוט את הבהמה השניה שנשארה ברשותו לא היה יכול לעכב את הקונה מלשחוט את הבהמה שקנה, ואין המוכר יכול למכור לקונה השני זכות שאין לו עצמו, ולכן הקונה השני אינו יכול לעכב על הראשון מלשחוט את בהמתו, ועליו להמתין ליום אחר. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי ושחט את הבהמה שברשותו, זָכָה, ומעתה אסור לקונה הראשון לשחוט את בהמתו באותו היום.
אדם ששָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ את שְׁנֵי בָנֶיהָ, הרי בכל בן ששחט עבר איסור בפני עצמו, ולכן סוֹפֵג שְׁמוֹנִים מלקות. שָׁחַט תחילה את שְׁנֵי בָנֶיהָ, ובכך לא עבר בינתיים כל איסור, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ לפרה, כיון שעשה מעשה איסור אחד בשחיטת הא, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שָׁחָטָהּ לפרה, וְאֶת בִּתָּהּ, וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, הרי עבר איסור גם בשחיטת הבת וגם בשחיטת בת הבת, ולכן סוֹפֵג שְׁמוֹנִים מלקות. שְׁחָטָהּ, וְאחר כך אֶת בַּת בִּתָּהּ, ובכך עדיין לא עבר כל איסור, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ, אף שעבר בכך שני איסורים, שהרי היא אסורה בשחיטה מצד שהיא בת של הנשחטת ראשונה, וגם מצד שהיא אם של הנשחטת שניה, מכל מקום סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה פעם אחת, כיון שזהו לאו אחד, והתראה אחת, ומעשה אחד. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, כיון שבמעשה זה עבר שני איסורים [ולשיטתו, גם באופן ששחט תחילה את שני בניה ואחר כך אותה, לוקה פעמיים].
המוכר בהמות, גם אם מכר את האם לאדם אחד ואת הבת לאדם אחר, אינו צריך לחשוש שישחטו שניהם את הבהמות שבידיהם באותו היום. אבל בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים [-זמנים] בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שאִמָּהּ של בהמה זו מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט, או בִּתָּהּ של בהמה זו מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט, כדי שידע הקונה השני ויזהר שלא לשוחטה באותו היום. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג – של סוכות, והוא שמיני עצרת, כיון שהוא רגל בפני עצמו וחביב עליהם, היו מרבים בו בסעודה [אבל בערב יום טוב ראשון של סוכות היו טרודים בבניית סוכה וקניית ארבעת המינים, ולא היה פנאי להרבות בשחיטה], וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת [-חג השבועות], וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְדִבְרֵי [-ולדברי] רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל, שהיו נוהגים שם לאכול בשר בערב יום הכפורים, אבל בשאר מקומות היו רגילים לאכול בערב יום הכפורים עופות ודגים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כפירוש לדברי תנא קמא שבמשנתנו, אֵימָתַי צריך להודיע לקונה השני, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח של זמן ביניהם, שמכר את שניהם באותו יום, אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, כגון שמכר את האם אתמול ואת הבן היום, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, כיון שמן הסתם הקונה הראשון כבר שחט את הבהמה אתמול. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה באופן שידוע ששני הקונים ישחטו את הבהמות בו ביום, וכגון בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן, וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, ושניהם קונים את הבהמות לצורך סעודת הנישואין, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ – כיון שידוע הדבר שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:
