משנה ג: כְּלָל אָמְרוּ בַיְבָמָה, כָּל שֶׁהִיא אִסּוּר עֶרְוָה, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. אִסּוּרָהּ אִסּוּר מִצְוָה, וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַּבֶּמֶת:
משנה ג: כהמשך לדין האמור לעיל (פרק ראשון), שמצוות יבום אינה דוחה איסורי ערוה, מביאה משנתנו את הכללים באופנים שונים שבהם אסורה היבמה על היבם: כְּלָל אָמְרוּ בִּיבָמָה, כָּל שֶׁאִסּוּרָהּ אִסּוּר עֶרְוָה, והיינו שהיא אסורה על היבם באיסור כרת [והן אותן חמש עשרה נשים המוזכרות בתחילת המסכת], לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שהיא מופקעת לגמרי מפרשת יבום. יבמה שיש בה 'אִסּוּר מִצְוָה' וְ'אִסּוּר קְדֻשָּׁה', ולהלן (מ"ד) יבואר מה הם איסורים אלו, הרי היא חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. מביאה המשנה דין נוסף: אֲחוֹתָהּ, שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת, והיינו באופן שהיו שלשה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו שניהם ללא ילדים, ונשאר אח אחד, ואשתו של אחד האחים שמתו אסורה על האח החי באיסור ערוה, כגון שהיתה כלתו, הרי הוא אסור בה, וכיון שהיא מופקעת לגמרי מפרשת יבום אינה נחשבת כלל כזקוקתו, ומותר הוא באחותה, שנפלה לפניו מהאח השני, ולכן אם רצה חולץ לה, ואם רצה מייבמה.
