פרשת שופטים
"לא תשחית את עצה… ואותו לא תכרות" (דברים כ יט)
מצוות לא תעשה, שלא לכרות את האילנות כשנעשה מצור על עיר במלחמה, כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבבם, ועל זה נאמר 'לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות'. וכמו כן נכנס בכלל לאו זה, שלא לעשות שום הפסד ונזק, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבור כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שתהיה בהם השחתה.
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד את נפשינו לאהוב את הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחתה. ולא כן הרשעים, אחיהם של המזיקים, השמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם.
מדיני המצוה, שלא אסרה תורה קציצת אילני מאכל אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקצוץ אותם אם ימצא בדבר תועלת, כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים ורוצה למוכרו, או שרוצה לקוצצם כדי לסלק נזק שנגרם מחמתם, כגון שהיה אותו האילן מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים. וכל אילן סרק, מותר לקצוץ אפילו כשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרוח בו בשבילן, מותר לקצוץ.
והמשחית דבר מתוך כעס וחימה, אמרו עליו חז"ל שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן, ואם ישמע לו – למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר, שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאותו, עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחיב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפורשים בתורה, לוקה מכת מרדות.
