ה) כל התמורות, שהיו אותן בהמות שנעשו תמורה בעלי מומין קבועין מתחילתן, קודם שעשאן תמורה, הרי אלו יפדו, ואף לאחר הפדיון אינן יוצאין לחולין לכל דבר עד כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן, לפי שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב', ו'ורע' האמור כאן הוא בעל מום וכיוצא בו, שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו 'יהיה קודש', וקדושתם חמורה יותר משאר קדשים, שבשאר קדשים אם היו בעלי מום בשעה שהוקדשו, מועיל הפדיון להתירם אפילו בגיזה ועבודה, ואילו בתמורה, אף שהיו בעלי מומים קודם לכן, אין הפדיון מתירם אלא באכילה, ולא בגיזה ועבודה.
ו) עולה שנתערבה בזבחים, והמיר באחת הבהמות מן התערובות, ואינו יודע אם היא עולה או שלמים, הרי זה מביא בהמה אחרת, ואומר, 'אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים. ואם תמורת שלמים היא זו, הרי בהמה זו עולה', ונמצא עתה שהבהמה שהביא עתה, עם התמורה שאין ידוע מה היא, הרי הם כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה.
חזר והמיר באחת משתיהן, ואין ידוע באי זו מהן המיר, מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו, הרי זו שהביא חולין. ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים. והרי זה שהביא עם התמורה השנייה כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה. וכבר ביארנו דין התערובות בהלכות פסולי המוקדשין.
ז) שלמים שנתערבו בבכור או במעשר, והמיר באחד מהן, הרי זה לא יקרב, אלא ירעה עד שיפול בו מום, ויפדה, ויאכל כבכור או כמעשר, כמו שביארנו.
