משנה ד: בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר:
משנה ד: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יש ארבעה זמנים בשנה שבהם דרך בני אדם לקנות בהמות לשחיטה [ולכן צריך המוכר להודיע לקונה שמכר את האם או הבן באותו יום], מביאה המשנה דין נוסף השייך לענין זה: בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ, שדרך בני אדם לשחוט בהמות, מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח – מכריחים את הטבח לשחוט בהמה אפילו בְּעַל כָּרְחוֹ, כגון ששילם לו הלוקח מעות תמורת חתיכת בשר, אֲפִלּוּ היה השׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים, וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, ואין לו קונים שיקנו את שאר בשר השור, מכל מקום כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט, ולתת לקונה את הבשר בשווי הדינר שקנה, כיון שמעיקר דין התורה נתינת המעות מהקונה למוכר יוצרת קנין, אלא שתקנו חכמים שלא יגמר הקנין עד שימשוך הקונה את החפץ הנקנה, אך בזמנים אלו שדרך בני אדם לשחוט בשר לכבוד ימים טובים, העמידו חכמים את הדבר כפי עיקר דין התורה, שהמעות קונות, ולכן חייב הטבח לשחוט אפילו שור יקר ביותר, והגם שיש לו הפסד מכך, כדי לקיים את המקח ולתת לקונה את חלקו. לְפִיכָךְ, אִם מֵת השור קודם שהספיק הטבח לשוחטו, מֵת לַלּוֹקֵחַ – מפסיד הלוקח את הדינר ששילם תמורת הבשר, כיון שכבר חל קניינו בנתינת המעות, וברשותו מת. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן, אלא אין המעות קונות ללוקח את הבשר קודם שימשכנו, ואין הטבח חייב לשחוט שור שלם שאין לו בו צורך כדי לתת את הבשר לקונה, לְפִיכָךְ אִם מֵת השור קודם שנשחט, מֵת לַמּוֹכֵר – המוכר מפסיד את דמיו, ועליו להחזיר לקונה את הדינר ששילם עליו, שהרי לבסוף לא חל קניינו כלל, ונשאר השור בחזקת המוכר.
