פרשת כי תצא
"וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים כב יא)
מצוות עשה, לנהוג באשת יפת תואר כפי פרטי המצוה האמורים בפרשה זו. וענין המצוה, כי דרך הגויים שבנותיהם מתקשטות בזמן המלחמה, כדי שאם ינצחום האויבים לא יהרגו אותן אלא ישאו אותן לנשים, והרואה בשביה אשה היפה בעיניו, רשאי לקחתה ולהביאה אל ביתו, ושם צריכה היא לגלח את ראשה ולגדל את צפרניה, ולהסיר מעליה את הבגדים המקושטים שלבשה במלחמה, ויתן לה רשות לבכות על אביה ועל אמה חודש ימים.
משרשי המצוה, אמרו חז"ל שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא מחמת היצר הרע, שאם לא היתה התורה מתירה זאת, היה האדם נושא אותה באיסור, מחמת תוקף יצר לב האדם, ולכן ציותה התורה לנהוג בה באופן האמור לעיל, שעל ידי זה ימאס בה האדם מעצמו, וזאת על ידי שתגלח את שער ראשה כדי לאבד תואר שערותיה הנאה, ולגדל צפרניה כדי לנוול תואר ידיה, ושירשה לה לבכות חדש ראשון כדי לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה, וחייבה התורה שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחודש הראשון, שיהא נכנס ויוצא ורואה אותה כך, כדי להמאיסה בעיניו.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל שרשאי לקחת רק אשה אחת, ולא שתים, ולא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות נושאה בכתובה וקידושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם נתעברה ממנו בעודה גויה, הולד גוי, ואינו נחשב בנו לשום ענין, וכמו שאמרו חז"ל 'בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה', ותמר אחות אבשלום, היתה בת יפת תואר שהתעברה אמה קודם שהתגיירה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנישואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומותרת להנשא לאמנון, וכמו שאמרה תמר לאמנון 'דבר נא אל המלך, כי לא ימנעני ממך'.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתם, כי אז היתה להם רשות ויכולת להלחם. והעובר על זה ולא עשה את אותם מעשים שהוזכרו, ביטל עשה זה.
