יֵשׁ מום שהוא כָּשֵׁר בְּרֵיאָה, וּפָסוּל בְּכּוּלְיָא [-בכליה], יש מום שהוא פָּסוּל בְּרֵיאָה וְכָשֵׁר בְּכּוּלְיָא, יש מום שהוא פָּסוּל בָּזֶה וּבָזֶה, וְיש מום שהוא כָּשֵׁר בָּזֶה וּבָזֶה. ואלו הם פרטי הדינים, כָּשֵׁר בְּרֵיאָה וּפָסוּל בְּכּוּלְיָא, היינו מֻגְלָא שיש באברים אלו. פָּסוּל בְּרֵיאָה וְכָשֵׁר בְּכּוּלְיָא, נֶקֶב שיש באברים אלו. פָּסוּל בָּזֶה וּבָזֶה, לָקוּתָא, והיינו אם חלה אותו אבר עד שנעשה כבשר המת, שאם אוחזים במקצתו יתמסמס ויפול. כָּשֵׁר בָּזֶה וּבָזֶה, מַיִם זַכִּים שנמצאו באברים אלו. וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרנו דין זה שמים זכים כשרים בין בריאה ובין בכליה, אֶלָּא דְצִילֵי – רק במים צלולים, אֲבָל דְעַכִירֵי – אם נמצאו בה מים עכורים, הרי זו טְרֵפָה. וּדְצִילֵי נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף במים צלולים לא אמרנו שהיא כשירה, אֶלָּא דְּלֹא אַסְרוּחַ – שלא הסריחו אותם מים, שבריאה או בכליה, אֲבָל אַסְרוּחַ, הרי זו טְרֵפָה.
אף על פי שכליה שניטלה לגמרי כשרה, אם התקטנה הכליה הרי היא טריפה. מבררת הגמרא, כּוּלְיָא שֶׁהִקְטִינָה, שהיא טריפה, עַד כַּמָּה – מהו שיעור הקטנות המטריף אותה. ומבארת, בִּבהמה דַקָּה, עַד כְּפוּל, בִּבהמה גַסָּה עַד כְּעִינְבָה [-כענב] בֵּינוֹנִית.
שנינו במשנה בין הבהמות הכשרות, 'נִיטְלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ'. תַּאנָא – שנינו בברייתא, הִיא הַמכונה 'אֵם', הִיא המכונה 'טַרְפַּחַת' הִיא המכונה 'שַׁלְפּוּחִית' (שלה), ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, הָרֶחֶם של הבהמה, שהוא המכונה בשלשת השמות הללו.
שנינו במשנה, 'חֲרוּתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּשֵׁרָה'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵי זוֹ הִיא 'חֲרוּתָה', כָּל שֶׁצָמְקָה [-התייבשה] רֵיאָה שֶׁלָּהּ, אם נעשה הדבר בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּשֵׁרָה. ואם בִּידֵי אָדָם, טְרֵפָה. פֵּירוּשׁ 'בִּידֵי שָׁמַיִם', כְּגוֹן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹל רְעָמִים אוֹ שראתה זִיקִים [-ברקים], וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, וְנִכְנַס בָּהּ פַּחַד וַחֲרָדָה, וְצָמְקָה הָרֵיאָה שֶׁלָּהּ, זֶהוּ 'בִּידֵי שָׁמַיִם', וּכְשֵׁרָה. אֲבָל אִם רָאֲתָה אָדָם שֶׁשָּׁחַט לְפָנֶיהָ בְּהֵמָה אַחֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּפָּחַדָה, וְיָבְשָׁה רֵיאָה שֶׁלָּהּ, זֶהוּ 'בִּידֵי אָדָם', וּטְרֵפָה.
מבררת הגמרא, וּבאופן שנמצאה הריאה צמוקה, מְנָא יַדְעִינָן – כיצד ניתן לדעת האם צמקה הריאה בידי שמים או בידי אדם, ומבארת, בְּקַיְטָא – בקיץ, מַיְיתִינָן מַשִׁיכְּלָא דְקוּנְיָא חִיוָּרָא – מביאים כלי חרס לבן, וּמַלְיָא לֵיהּ בְּמַיָּא קְרִירֵי – וממלאים אותו במים קרים, בְּסִיתְוָא – בסתיו, מַיְיתִינָן מַשִׁיכְּלָא שִׁיחַמָא – מביאים כלי חרס שחור, וּמַלְיָא לֵיהּ מַיָּא פְּשׁוּרֵי – וממלאים אותו במים פושרים, וּמוֹתִיב לָהּ – ומושיבים את הריאה בתוך המים שבכלי, וּמַנַח לָהּ בְּגַוֵּיהּ – ומשאירים את הריאה בכלי מֵעֵת לְעֵת – עשרים וארבע שעות, אִי הָדְרָא – אם חזרה לגודלה הרגיל, זו ראיה שבִּידֵי שָׁמַיִם הִיא, וּכְשֵׁרָה. וְאִי לֹא חזרה לגודלה הרגיל, בִּידֵי אָדָם הִיא, וּטְרֵפָה.
שנינו במשנה, 'הַגְּלוּדָה, והיינו שנקלף כל עורה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אִם נִּשְׁתַּיֵּיר בָּהּ מקום כְּגודל סֶלַע שיש בו עור, כְּשֵׁרָה. מבררת הגמרא, הֵיכָא – באיזה מקום בגופה צריך להשאר לה עור כדי להכשירה, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה, וּפֵירֵשׁ רַבִּי נְהוֹרַאי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, שיש צורך שישאר עור כְּרוֹחַב סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, יש צרוך שישאר עור עַל מָקוֹם טִיבּוּרוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר, אַרָאשֵׁי פְּרָקִים – על פרקי החוליות, ועצמות השוק והירך.
בָּעִי [-הסתפק] רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לדעת המצריך שישאר העור במקום השדרה, מה הדין באופן הפוך, אם נִיטַל העור רק במָקוֹם כָּל הַשִּׁדְרָה, וְכוּלוֹ קַיָּים – וכל שאר העור שבגופה קיים, וכן לדעת המצריך שישאר העור במקום טיבורו, מה הדין אם נִיטַל העור שבמָקוֹם טִיבּוּרוֹ, וְכוּלוֹ קַיָּים – וכל שאר העור שבגופה קיים, וכן לדעת המצריך שישאר העור בראשי הפרקים, מה הדין אם נִיטַל העור ברָאשֵׁי הפְּרָקִים, וְכוּלוֹ קַיָּים – וכל שאר העור שבגופה קיים, מַאי – מה הדין באופנים אלו, תֵּיקוֹ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
אָמַר רַב, כָּל הָעוֹר מַצִּיל בַּגְלוּדָה, שאם נשאר עור באחד המקומות שבגופה, ואין חילוק באיזה מקום, הרי הוא מכשירה שלא תחשב כ'גלודה', כיון שמאותו מקום יצמח העור על פני כל הגוף, חוּץ מֵעוֹר בֵּית הַפַּרְסוֹת – מהברך ולמטה, שהעור שם הוא רק כבשר, ואינו מצמיח עור חדש על פני כולה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִילוּ עוֹר בֵּית הַפַּרְסוֹת מַצִּיל. (בעא מיניה רבי אמי מר' יוחנן עור בית הפרסות מהו שיציל א"ל מציל).
[הרי"ף מאריך בהבאת דעת הפוסקים בנידון זה של גלודה, ובדחיית דבריהם, ומכריע] דְּקַיְימָא לָן – שהרי כלל זה מקובל בידינו, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, וְכֵיוָן דְּכוּלְּהו – וכיון שכל האמוראים סְבִירָא לְהוּ דְּעוֹר בֵּית הַפַּרְסוֹת אֵינוֹ מַצִּיל בַּגְלוּדָה, שהרי הצריכו את עור השדרה, או עור הטבור, או עור ראשי הפרקים, וְלֵיכָּא מַאן דְּאָמַר – ואין מי שאומר שעור בית הפרסות מַצִּיל אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן, וַהֲוָה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן יָחִיד אֵצֶל רַבִּים, וְלֵית הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו. וְכֵיוָן דִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יַנַּאי וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כל אלו סוברים דְּלָאו כָּל הָעוֹר מַצִּיל בַּגְלוּדָה, אֶלָּא רק עוֹר מְּיוּחָד [כל אחד כפי שיטתו, או עור השדרה, או עור הטבור, או עור ראשי הפרקים], אַף עַל גַּב דְּרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן קַיְימֵי בְּחַד שִׁיטְּתָא – עומדים בשיטה אחת, ששניהם סוברים שכל העור מציל בגלודה [ונחלקו רק לגבי עור בית הפרסות], הָווּ לְהוּ תְּרֵי לְגַבֵּי תְּלָתָא – הרי רב ורבי יוחנן הם שנים, החולקים על שמואל ורבי ינאי ורבה בר בר חנה, שהם שלשה, וַהֲווֹ לְהוּ – ודינם לענין זה כְּיָחִיד אֵצֶל רַבִּים, ואין הלכה כמותם. וְאִי אָמַרְתָּ נַעֲבִיד – ואם תאמר שיש כאן סבר מיוחדת לפסוק הלכה כְּרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, כיון שמקובל בידינו כלל זה, דְּבמקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַב בְּאִסּוּרֵי, וְכן מקובל בידינו שכאשר נחלקו שְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְכן מקובל בידינו שכאשר נחלקו רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּרַבֵּיהּ הוּא – שהרי רבי יוחנן הוא רבו של רבה בר בר חנה, ואם כן מחמת טעמים אלו היה ראוי לפסוק הלכה כרב ורבי יוחנן, שכל העור מציל בגלודה, אין הדבר כן, דהָא קַיְמָא לָן כלל זה, דְכאשר נחלקו רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יַנַּאי, דְּרַבֵּיהּ [-כיון שרבו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא, נמצא שאי אפשר להכריע בנידון זה על פי הכללים הרגילים, הִלְכָּךְ הָוְיָא לָן הָא מִילְּתָא סְפֵיקָא – ולכן נידון זה הוא ספק בידינו, וְנַקְטִינָן בָּהּ לְחוּמְרָא – ואנו מכריעים בו לחומרא, וְחֲזִינָן דִּשְׁמוּאֵל מַחְמִיר מִכּוּלְּהוּ – ואנו רואים ששמואל מחמיר בזה יותר מכל האמוראים, הִילְכָּךְ – ולכן פוסקים כדבריו, ולֹא מַכְשְׁרִינַן לָהּ לִגְלוּדָה, אֶלָּא בִּדְאִישְׁתַּיֵיר [-באופן שנשאר] בָּהּ רוֹחַב סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל הַשִּׁדְרָה, כִּשְׁמוּאֵל.
